מסור את סימני האהבה
איך לא הבחין יעקב שהוא נכנס לחדר החשוך עם לאה ולא עם רחל? סיפור על תככים ועל רגע של אכפתיות
כששאל יעקב את רחל: האם תינשאי לי?
ענתה לו רחל: כן, אבל אבי רמאי ולא תוכל לו.
אמר לה יעקב: אני דומה לו ברמאות.
וזהו שכתוב ״וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא״ (בראשית כט, יב), והרי לא היה אלא בן אחות אביה – אלא שאמר לה "אחיו אני ברמאות".
שאלה אותו רחל: וכי מותר לצדיקים להרבות ברמאות?
אמר לה: כן, שכן כתוב בשירת דוד: ״עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל״ (שמואל ב' כב, כז), מותר לרמות את הרמאים.
שאל יעקב: ומהי רמאותו?
אמרה לו: יש לי אחות מבוגרת ממני, והוא לא ישיא אותי לפניה.
מסר לה יעקב סימנים כדי שיוכלו לזהות זה את זה בליל הכלולות.
כשהגיע ליל הכלולות אמרה רחל לעצמה: עכשיו תתבייש אחותי, ומסרה לה את הסימנים.
וזה מה שכתוב: ״וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה״ (בראשית כט, כה). האם עד הבוקר היא לא הייתה לאה? אלא מכיוון שהכירה את הסימנים לא ידע יעקב עד הבוקר שהיא לאה.
הסיפור המקראי מותיר אחריו שאלות רבות, והסיפור המדרשי משלים פרטים נוספים וגם משנה מעט את משמעותו של הסיפור. איך ייתכן שיעקב לא הבחין שהאישה שאיתו בחדר אינה האישה שאת ידה ביקש?
בעוד שבסיפור המקראי הדמויות העיקריות הן יעקב ולבן הדנים ביניהם על העברת הנשים, הרי שבסיפור של חז"ל רחל אימנו איננה רק מי שאביה ובעלה נאבקים ביניהם עליה אלא מי שמובילה את השינוי בסיפור בהתאם למצפונה. הסיפור מפנה את תשומת ליבנו ליחסים בינה לבין אחותה, לאה, שרחל מבקשת להגן על כבודה, ולכן בוחרת לשתף פעולה עם התרמית כדי למנוע מאחותה את המבוכה הצפויה לה כשיעקב יבחין בתרמית. במקום סיפור על רמאות בין גבר לבין חמיו, נוצר כאן סיפור על חמלה של רחל על אחותה.
הסיפור אינו זוקף את הצלחת התרמית של לבן לזכות ההפתעה, אלא מתאר מערכת תככים שבה זוג האוהבים מנסה להתחמק מהרמאות, אך בסופו של דבר רחל בוגדת ביעקב ומצדדת במשפחתה. מנקודת מבטו של יעקב נוצרת מציאות דמוית טרגדיה יוונית: הגיבור חוטא ביוהרה ומנסה להתחמק מהגורל הצפוי לו, אך דווקא הניסיון הזה – יצירת הסימנים בינו לבין רחל וההסתמכות עליהם – הוא זה שגורם לו ליפול בפח שטומן לו לבן.
