שונא טיפשים
מדוע שונא החוזה מלוּבּלין את הטיפשים? וכיצד יגיב כשיראה טיפש הזוכה לכבוד בעולם העליון לאחר מותו?
החוזה מלובלין היה אומר: "אני שונא טיפשים".
– "ואפילו אם אראה שמוליכים בעולם העליון טיפש, ומאחוריו שלוש עשרה עגלות עמוסות 'עולם הבא' – מצוות ומעשים טובים. בכל זאת ארוץ בכל הרחובות ואצעק: 'טיפש נשאר טיפש! ובשוטה שכמותך איני מקנא!'
ואשוב ואצעק: 'טיפש היית וכך נותרת, ובך אינני מקנא'".
החוזה מצהיר כי הטיפשים שנואים עליו. אפילו המצוות והמעשים הטובים שעושים אלה, אינם ראויים בעיניו לקנאה, והוא אף מתכוון להכריז על כך בראש חוצות.
אולם מדוע יש לשנוא אדם טיפש? האם הדבר נתון לבחירה? שאלה זו מתחזקת גם לאור העובדה כי בסיפורים חסידיים רבים מוצגת התמימות, הקרובה מעט אל הטיפשות, כתכונה חיובית.
ייתכן שהחוזה ראה בטיפשות תכונה נפשית הנובעת מן הבחירות שהאדם עושה ומהתנהגותו, ובשל כך הוא שונא את הבחירה לחיות כטיפש. עוד ייתכן שהגסות וחוסר הרגישות שהטיפש מייצג צורמים בעיניו כל כך, עד שהם מעוררים את סלידתו.
נראה כי הסיפור רומז לכך שישנם טיפשים הזוכים לכבוד ולמעמד, ואף נודעים כבעלי מצוות ומעשים טובים.
ההכרזה של החוזה בראש חוצות מזכירה במעט את סיפורו הנודע של אנדרסן "בגדי המלך החדשים". גם כאן ייתכן שההכרזה נועדה לעורר את אלה המתעלמים מן הטיפשות, ומתבוננים בהישגים ובמעמד הציבורי בלבד.
בגרסתו המקורית של הסיפור (בספר עשר אורות) כתוב באופן מתמיה "מאוד אני אוהב השוטה". מתברר שזו טעות, ובגרסאות מאוחרות יותר הסיפור תוקן ונכתב "איני" במקום "אני".
