הסיפור

היה זה יום שישי .
בתו של הרב עובדיה יוסף האזינה לרדיו בעודה מפזמת לעצמה את השיר שהתנגן ברקע: "רוזה, רוזה, רוזה, רוזה, את אהובה שלי".
שמעו אותה אחיה כשהיא מפזמת בבית שירי אהבה ופנו בתלונה אל אביהם הרב עובדיה.
הרב עובדיה שמע בקשב רב את טענותיהם החריפות ושתק.
בליל שבת חזרו בני המשפחה מהתפילה והבנים היו נסערים מאוד: "זה בגללך, את אשמה!" אמרו לאחותם שנשארה בבית.
"מה קרה? במה אני אשמה?" התגוננה בתו של הרב עובדיה.
סיפרו לה האחים: "את יודעת מה עשה אבא היום בתפילה?! הוא שר את אחד מקטעי התפילה במנגינה של: "רוזה, רוזה, רוזה, רוזה…"

---

על הסיפור

בביתו של הרב הראשי לישראל יש קונפליקט בין הילדים. מצד אחד האחות מאזינה ברדיו לפזמונים עבריים ושירי אהבה ואף מפזמת אותם להנאתה, ומן הצד האחר אחיה התופסים את התנהגותה כאימוץ תרבות זרה שאין לה מקום בבית הרב.
משתיקתו של הרב עובדיה קשה לדעת כיצד הוא תופס את השירה של בתו. הוא אינו גוער בה כפי שציפו האחים, אולם גם אינו מגונן עליה. החידה נפתרת עם בוא השבת, כשהרב עובדיה בוחר לשיר בבית הכנסת את אחד מקטעי התפילה על פי המנגינה של השיר "רוזה" מ"קזבלן".

מאז ומעולם התנהל ויכוח בעולם היהודי סביב הלחנת קטעי תפילה על פי מנגינות זרות ובמיוחד כשמדובר בשירי אהבה; יש שאסרו ויש שהתירו. הרב עובדיה קובע שהדבר מותר ואף עושה זאת בעצמו. יש להניח שהמתפללים הכירו את השיר שהיה להיט באותו זמן, ואף הצטרפו לשירה ונהנו מהעיבוד המחודש לקטע התפילה.
בכך מלמד הרב עובדיה שלמוזיקה יש כוח וכי תפקידו של החזן הוא למצוא את הדרך אל לב המתפללים ולהגיש את התפילה בכלי חדש – במנגינה מוכרת ואהובה.
בסיפור שלפנינו יש גם אמירה נוספת המופנית לילדיו. כדי להלחין את הקטע על פי המנגינה הזאת היה על הרב עובדיה להכיר את השיר היטב וסביר להניח ששמע אותו פעמים רבות. עם זאת, הרב עובדיה יוסף אינו חפץ לשיר אותו במילותיו המקוריות הרחוקות מעולמו וזרות לו אלא לעשות בו שימוש אחר, אף כי אינו גוער בבתו הבוחרת לשיר את "רוזה" המקורי. נדמה כי הרב עובדיה מציג עמדה נינוחה ופתוחה ביחס לתרבות שמסביבו בעודו מבחין בין הגבולות שהוא מציב לעצמו לבין הצורך לאפשר לבתו לנהוג אחרת ממנו.

בזווית אישית

אף אחד חוץ מבאי ביתו הקרובים של הרב עובדיה לא באמת ידע עד כמה הוא אהב – אבל לא רק אהב – אלא הבין לעומקן מוזיקה, נגינה ושירה בערבית. ואכן, למָרָן היה תחביב: מוזיקה ערבית קלאסית. גם בזה הוא הלך עד הסוף, והפך לידען ולמומחה גדול בתחום. גם בזה הוא עשה מהפכה ונתן לגיטימציה למיליוני יהודים יוצאי ארצות ערב להיות גאים בתרבות המוזיקלית שהביאו איתם.
"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו" – ציטט מתהלים, והכשיר בכך עולם שלם של מנגינות ערביות שחוברו לפיוטים של עדות המזרח.
בכך גם נוצר גשר, יחיד מסוגו, בין התרבות היהודית במדינת ישראל לבין התרבות הערבית של העמים השכנים.
הרב עובדיה יוסף ייזכר לא רק כגדול הדור, כרב חשוב וכמנהיג ענק, אלא גם כמהפכן תרבותי שכל אוהבי המוזיקה, היהודית והערבית, חבים לו רבות.