רבנים מיותרים
מי צריך רבנים כאלה? בדרשה רוויית הומור מסביר ר' לוי יצחק מברדיטשוב לשני רבנים זוטרים, מדוע בימות המשיח לא יהיה צורך באנשים שכמותם.
פעם הגיע רבי לוי יצחק מבָּרְדִיטשׁוֹב לעשות את השבת בעיר אחת, ובאו לפניו שני רבנים מבני אותה העיר – הרב של החייטים והרב של מוכרי הקמח. כלפי חוץ באו לקבל את פניו ולחלוק לו כבוד, אולם בסתר לבם לא התכוונו אלא להתלוצץ עליו.
אמר להם ר' לוי יצחק: "הנה אמרו חכמים כי 'עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת', מיני מאפה ובגדי פשתן, וכל ימי תמהתי איזה רווח יהיה לנו מזה, ועתה הבנתי. כעת אנו זקוקים לחייטים, לרצענים (סנדלרים) ולמוכרי קמח, והם ממנים עליהם רבנים – רב לחייטים ורב למוכרי הקמח. אך כאשר יבוא המשיח והארץ תצמיח כלי מילת מתוקנים וגלוסקאות אפויות – לא נזדקק עוד לחייטים ולמוכרי קמח, ונרוויח מזה שלא יהיו לנו לא רב של חייטים ולא רב של מוכרי קמח."
בתקופתו של ר' לוי יצחק מבַּרְדִיטְשׁוֹב היה מקובל שבעלי מקצועות שונים מקימים לעצמם בתי כנסת מיוחדים וחבורות לימוד מיוחדות, שהיו מותאמות לשעות עבודתם. הרבנים שבסיפור עמדו, כנראה, בראש מוסדות מעין אלה.
הרקע למפגש המתואר בסיפור הוא המחלוקת בין החסידים למתנגדיהם, שבדורו של ר' לוי יצחק הייתה עזה במיוחד. רב חסידי שנקלע לעירם של מתנגדים היה צפוי לביזיון. ר' לוי יצחק הקדים תרופה למכה בשנינותו, והציע פירוש יצירתי במיוחד למדרש המתאר את ימות המשיח: כשהארץ תצמיח מאפים ובגדים, לא יזדקקו הבריות עוד למוכרי קמח ולחייטים, וממילא גם לא לרבניהם.
ייתכן שר' לוי יצחק בא לרמוז כי לא כל מי שמתהדר בתואר "רב" אכן ראוי לתואר זה. "רב החייטים" ו"רב מוכרי הקמח" מסמלים רבנות זעירה המתהדרת בכבוד לא לה. ר' לוי יצחק עוקץ אותם על כך ורומז להם כי הוא מקווה שהמקצוע שלהם ייעלם בקרוב מן העולם.
