צעקה ביער
במהלך נסיעתם של ר' משה לייב מסַסוֹב ושל ר' אפרים מסַדילקוֹב, ר' משה לייב רוצה להתפלל במניין. לשם כך הוא צועק ביער, עד שמגיע מתפלל עשירי ומשלים את המניין.
בצעירותו שמע פעם רבי משה לייב מסַסוֹב שרבי אפרים מסַדילקוֹב נוסע ללבוב, ואף שלא הכיר אותו השתוקק לפוגשו. הלך וחיכה לו על אם הדרך. כשראה אותו, קפץ על עגלתו, ובירך אותו לשלום. החזיק ר' אפרים בידו וענה לו בפסוק שנוהגים היו לומר כתפילה לדרך: "וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַיִּפְגְּעוּ־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים" (בראשית לב, ב). נסעו יחד ללוות את הרבי מסדילקוב ללבוב.
בדרכם היו צריכים לעבור כמה פרסאות דרך יער, והגיע זמן תפילת המנחה. ר' משה לייב הקפיד להתפלל במניין. על העגלה היו תשעה אנשים בלבד, והוא העריך שכאשר יֵצאו מהיער תשקע כבר השמש ויעבור זמן המנחה. מה עשה משה לייב הצעיר? עמד באמצע היער והתחיל לצעוק: "בואו לבית הכנסת, בואו לבית הכנסת," עד ששמע אותו איש אחד מרחוק ורץ אחרי הקול עד שהגיע אליהם.
וכשסיפר ר' משה לייב את הסיפור אמר לתלמידיו: "אתם חושבים שכשאני חזן בבית הכנסת בעיר קולי חזק? זהו קול נמוך לעומת מה שצעקתי שם ביער. זו הייתה שאגת אריה, כמו פירוש שמי: לייב זה אריה."
כשאדם צועק מכל לבו – גם באמצע היער – יהיה מי שישמע אותו. ר' משה לייב שבסיפור הוא בחור צעיר, אורח בעגלתו של רב נכבד. למרות זאת, הוא עוצר את כולם כדי לצעוק ביער לעשירי למניין. צעקות אלו באמצע היער הן חסרות תכלית לכאורה, כי מי בכלל ישמע אותו? אלא שלרבי משה לייב הצעיר חשוב מאוד להתפלל במניין כפי שהוא רגיל, והמעשה המביך שעשה מוכיח את עצמו – הצעקה נשמעת.
סיפורים חסידיים רבים עוסקים בתפילה מן הלב הפותחת את שערי השמים, אולם כאן הצעקה מופנית דווקא אל הזולת, אל השותף לתפילה. אפשר לזהות את הכמיהה למפגש עם הזולת כבר ברצונו של ר' משה לייב לפגוש את ר' אפרים מסדילקוב אף שלא הכיר אותו ורק שמע עליו. גם תגובתו של הרבי מסדילקוב חוזרת על המוטיב של שמחת המפגש עם אדם שהוא שותף לדרך תרתי משמע: גם הדרך הפיזית וגם הרוחנית. יציאה לדרך היא יציאה מאזור הנוחות. איננו יודעים את מי נפגוש. הפסוק שאומר הרבי מסדילקוב מביע את הרצון לפגוש בדרך מלאכי אלוהים, ולא חלילה מישהו שמאיים עלינו. אמירת הפסוק לצעיר שעולה על העגלה מדמה את האורח למלאך אלוהים שבא בשלום. דבר מעין זה קורה גם לרבי משה לייב שרוצה לפגוש אדם שיצטרף אליו וישלים מניין.
בסופו של הסיפור משווה ר' משה לייב את התפילה בבית הכנסת לאותה צעקה ביער. מההשוואה עולה שהצעקה נשמעת, אפילו בלב היער השומם, וכי הכמיהה למצוא זולת שיצטרף אליך היא בעלת ערך.
