צדקה נקייה מרחמנות
ר' שמחה בונים נותן צדקה, ואחר כך שב ונותן. בפעם הראשונה - כך הוא מסביר - הוא לא נתן באמת, אלא רק כדי להשקיט את ייסורי נפשו אל מול סבלו של העני
פעם אחת היה רבי שמחה בּוּנִים מפְּשִׁיסְחַה בדרכו מהעיר דַנציג ועבר בעיר שֵׁפְּס. בעיר זה גר חסיד חשוב בשם זלמן, שהיה שרוי בעוני קשה.
נכנס ר' שמחה בונים לאכסניה שבעיר, ושלח לקרוא לזלמן. כשבא, נתן לו הרבי כסף מלוא חופניו, וביקש שיכין סעודה עבורו בביתו, כפי שנוהגים חסידים לעשות.
הלך זלמן לביתו וקנה עופות, דגים ומצרכים שונים בשפע ועוד נשאר כסף בידו.
ועוד עשה ר' שמחה בונים – לאחר שיצא זלמן מביתו, מיד ביקש מאחד המשרתים שבאכסניה להזמין אליו סוחר מעילים, וקנה ממנו מעיל וכובע עבור זלמן, והוסיף וקנה עבורו גם נעליים וגרביים. אחר כך קנה פשתן, והזמין חייט שיתפור כותנות עבור זלמן ויביא אל ביתו.
כשהגיע לביתו של זלמן, ביקש תחילה הרבי שיצאו כולם מן החדר, ואז הלביש את זלמן בבגדים החדשים שקנה לו, מכף רגל ועד ראש. כיוון שראה שגם לשאר בני הבית חסרים בגדים, הוסיף ונתן מעות לחנות כדי לקנות מלבושים לכולם. כשהגיעה הסחורה אל הבית הייתה שם שמחה גדולה. ואחרי הסעודה – משקה. שוב נתן הרבי כסף רב עבור שתיית לחיים, והשמחה רבתה מאוד.
לבסוף שב ר' שמחה בונים אל האכסניה, וזלמן ליווה אותו בדרכו. כשבאו אל האכסניה הושיט שוב הרבי את ידו ונתן כמה זהובים בידו של זלמן. התפלא החסיד ואמר: "הלוא נשאר בידי כסף ממה שנתת לי קודם, ועוד מלבושים קנית עבורי."
ענה לו ר' שמחה בונים: "התורה מצווה לתת צדקה ואומרת: 'נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ' (דברים טו, י). מדוע נאמרה בפסוק נתינה כפולה – 'נָתוֹן תִּתֵּן'?
פירושים רבים ניתנו לפסוק, אך לדעתי כך יש לפרש – תן, ותן עוד, עד שנתינתך לא תהיה מתוך רחמנות, אלא תיעשה באמת כדי לסייע לעני.
תחילה אתה נותן עבור עצמך – כי אינך יכול לסבול עוד את הצער והמצוקה שאתה רואה. רק אחרי שנתת כמה פעמים אתה נותן באמת עבורו, ומקיים בכך מצוות צדקה. בנתינה האמיתית אינך פועל בשל הכאב שלך. זה מה שנאמר בפסוק 'וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ'. ואני – כמה טרחתי היום כדי להגיע לנתינה זו, שאעשה אותה שלא עבור עצמי אלא כצדקה של אמת, כפי שציוותה התורה. ועכשיו, אם תסרב לקחת יהיה כל יגיעי לריק." אז הסכים זלמן, קיבל את הכסף בסבר פנים יפות ונפרד מרבו בברכה ושלום.
לפעמים מעשה של צדקה אינו נועד באמת עבור הנזקק, אלא כדי להשקיט את מצפונו ואת אי הנחת שחש הנותן. כך מסביר ר' שמחה בונים מדוע נתן פעמיים צדקה לעני. ולפיכך – חסד צריך להיעשות מתוך רצון אמיתי לסייע למי שנזקק לכך.
שאלת המניע מעיבה על נדיבותם של נדבנים, והסיפור שלפנינו שואף להגיע לצדקה "נקייה" מנגיעה אישית. לעתים קרובות שואלים אם הנדבן אינו מנסה לפאר את עצמו, אבל הסיפור שלנו עוסק בנגיעה אישית אחרת: רחמנות. גם הרחמנות, אומר ר' שמחה בונים, אינה מאפשר נתינה נקייה של צדקה. דלותו של העני צובטת בלב ובשל כך אנחנו נותנים לו, כדי להשקיט את לבנו. מתוך חיפוש אחרי נתינה מתוך לב טוב מבקש ר' שמחה בונים לנטרל את הרחמנות. הוא קודם עונה על המחסור הבסיסי של העני במזון ובמלבוש, ורק אז מתפנה לתת לו צדקה בלב טוב ושלם.
הסבר זה של הסיפור מתאר את המעלה שרבי שמחה בונים מנסה להגיע אליה ביחס מסוים אל העני, יחס שנעדרת ממנו התכווצות הלב של הצער.
נוסף לכך ניתן לומר כי ר' שמחה בונים פשוט רצה להוסיף ולתת לזלמן סכום נוסף, והוא ידע שללא התירוץ שייתן לכך, יסרב זלמן לקחת.
