הסיפור

בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, התמלא בית מדרשו של רבי יהודה אריה אלתר מגור. ומחמת הדוחק נאלצו חסידים רבים להתפלל בבית המדרש של העיירה ולא יחד עם הרבי.
אחד מן החסידים הללו התאכזב לגלות שאנשי העיירה מדברים בשעת התפילה. הוא ניסה למחות על הפטפוטים אך גרר עליו תרעומת, ולכן נשבע שיספר את הדבר לרבי.
לאחר זמן מה הצטער החסיד על שבועתו משום שלא רצה להלשין לרבי, ודאי לא לפני יום הכיפורים שבו עומדים כל בני האדם לדין לפני האלוהים.
עמד החסיד נבוך: מצד אחד לא רצה להלשין, ומצד שני לא רצה להפר את שבועתו. אמר: "אביא את הדבר לפני הרבי בלי לומר לו במה מדובר ואשאל בעצתו."
כשהגיע החסיד אל הרבי סיפר לו שנשבע למסור את אותם היהודים לרבי ועכשיו הוא מתחרט על כך. אמר לו הרבי: "אל חשש. אתה יכול להגיד לי הכול."
סיפר לו החסיד את ההתנהלות בבית המדרש בעיירה: "מתפללים כמה מניינים בזה אחר זה, וכך קורה שכשאחד מתפלל האחר כבר סיים ומדבר. ומכיוון שרבו איתי כעסתי ונשבעתי."
קרא הרבי לרב בית הכנסת, התייעץ אתו ולבסוף הורה לקיים רק שתי תפילות במשך הבוקר: תפילה אחת מיד בהשכמת הבוקר, והאחרת בשעה מאוחרת כמנהג החסידים.

---

על הסיפור

הקשרו של הסיפור הוא החשש מפני חריצת דין על זולתנו, חשש המועצם בימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים. התפיסה הקבלית שרווחה בקרב החסידים מקשרת בין העולמות העליונים לבין עולמם של בני האדם, וממילא רואה את חריצת הדין העליון כמושפעת מדין שבני אדם חורצים זה על זה. כך אפשר להבין את חששו של החסיד לשפוט את זולתו ולעורר את שיפוטו של הרבי. הרבי לוקח על עצמו את האתגר של שמיעת גנותו של הזולת בלי לחרוץ עליו דין, ואמנם כך הוא עושה.
הרבי איננו מאשים את המפטפטים בתפילה כשם שעושה החסיד, אלא מנסה לשפר את סדרי התפילה כך שיתמכו בתפילה אמיתית ולא באווירה של חולין. הוא מבין שבבית מדרש שבו מתקיימות תפילות רבות בזו אחר זו אין שותפות בתפילה בין כל באי המקום, שכן חלקם באמצע התפילה וחלקם בסופה וכך נוצרת אווירה של חולין. במקום זה הוא מציע שני זמני תפילה מרכזיים ורחוקים זה מזה כדי למנוע מצב של פטפוטים בין מתפללים שסיימו את התפילה.
לדרך שנוקט הרבי יש משמעות הנוגעת גם לעניין התשובה והשינוי: המטרה אינה רק ההכרה בחטא והענשת החוטאים, אלא מציאת דרך מעשית לשינוי ולתיקון.