פדיון שבויים לציפורים
רבי זוּשא מאַניפּוֹלי משחרר לחופשי ציפורים של אדם אחר, וסופג ממנו מכות קשות. מדוע שחרר ר' זוּשא את הציפורים? ולמה הפך בעל הציפורים לעני?
רבי זוּשא מאַניפּוֹלי היה נודד מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי לקבץ ממון עבור מצוות "פדיון שבויים", ולשחרר אסירים יהודים מן הכלא. פעם אחת הגיע בדרכו לאכסניה אחת, ובעל הבית לא היה במקום באותה עת.
בחצר הבית ראה ר' זושא כלוב ובו ציפורי נוי. הביט הרבי בציפורים השבויות בכלובן, ראה כיצד הן מנסות לצאת מן הכלוב ולפרוח באוויר העולם ונתמלא רחמים עליהן. אמר לעצמו: הנה אני מכתת את רגליי כדי לקיים את מצוות פדיון שבויים, והלוא אין לך פדיון שבויים גדול מזה, להתיר את הציפורים ממאסרן. מיד פתח את הכלוב ושחרר את הציפורים ממאסרן.
לאחר זמן הגיע בעל הבית, וכאשר ראה כי הכלוב פתוח והציפורים אינן, הצטער וכעס מאוד. "מי עשה זאת?" שאל האיש את בני ביתו. הם ענו: "נמצא כאן אדם אחד, הנראה בעינינו כמשוגע. הוא שעשה את המעשה הרע הזה." בא האיש אל ר' זושא ואמר: "משוגע אתה! איך עשית את הדבר הרע הזה? היודע אתה כמה שילמתי עבור הציפורים?" אולם ר' זושא רק ענה: "כתוב 'וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' (תהלים קמה, ט). וכשם שהבורא מרחם על כל יצוריו, אף אני נכמרו רחמיי על הציפורים האלה, להוציאן מכלאן." אז כעס מאוד בעל הבית והכה את הצדיק מכות קשות ואכזריות.
אחר כך אמר ר' זושא לאיש: "תדע לך שאני הולך מעיר לעיר כדי לקיים את מצוות פדיון שבויים. ולך ישלם הבורא על מעשיך, בכך שתרד מכל נכסיך עד שתחסר פת לחם לאכול." והלך הצדיק לדרכו.
כאשר שב לביתו, סיפר ר' זושא את כל המעשה לאחיו, רבי אלימלך מליזַ'נְסק.
ברבות הימים ישבו האחים הצדיקים, ר' אלימלך ור' זושא יחדיו לסעודה. אך לפני שהתיישבו לאכול, הלך ר' זושא ליטול את ידיו לסעודה. ברגע זה, בעת שניגב את ידיו, אך טרם בירך את ברכת "המוציא לחם מן הארץ", בא עני אחד ועמד בפתח הבית. הביט בו ר' זושא, ורמז לאחיו ר' אלימלך שיביט גם הוא באותו עני. לאחר ברכת "המוציא", משהותר לו לדבר, שאל ר' אלימלך את ר' זושא מפני מה רמז לו על עני זה ומה טיבו של אותו אדם. אמר לו ר' זושא: "זהו בעל האכסניה שהכה אותי אז מכות אכזריות."
אז פנה ר' זושא אל האיש ושאלוֹ: "ספר לי כיצד איבדת את רכושך הרב, ומה גרם לכך?" סיפר האיש כי שרֵפה כילתה את ביתו, ועתה הוא מחוסר כול, הולך בין פתחי הבתים ומבקש פת לחם.
ר' זושא מסמל בסיפור את החופש: הוא עוסק ב"פדיון שבויים", בהוצאתם של אסירים מבית כלאם לחופשי. באותה מידה הוא חש גם את צערן של הציפורים הכלואות המנסות לצאת לחופשי. ר' זושא חש עצמו משוחרר מכבליהם של סטנדרטים חברתיים ונורמות מוסריות, האוסרים על אורח מזדמן להתערב בנעשה בבית זר, ולכן הוא משחרר את הציפורים בלי לבקש רשות מבעל הבית. ייתכן מאוד שר' זושא עשה זאת מתוך ידיעה שהוא עלול להיענש על כך, כפי שאכן אירע.
ר' זושא מפגין בסיפור יכולת לראות לנגד עיניו לא רק את המשימה הגדולה והמצווה החשובה של פדיון שבויים, אלא גם את פדיון השבויים הקטן של הציפורים שבכלוב. פעמים רבות אנשים מתגייסים למען מטרות נשגבות, אולם אינם שמים לב לעוולות, הלכאורה קטנות, שהם מוקפים בהן.
ר' זושא הוא ניגודו של בעל הבית. הוא עני הזקוק לכסף כדי לשחרר אסירים, ואילו בעל הבית הוא עשיר המשלם ממון כדי לכלוא ציפורים בכלוב. בעל הבית נענש קשות, ובסוף הסיפור, המעמד שלו ושל ר' זושא מתהפך, כעת ר' זושא יושב לאכול לחם, ואילו בעל הבית רעב ועני.
ואולם ייתכן שבעונש הגלות והעוני שקיבל אותו איש, טמונה ההזדמנות שלו להשתחרר מכבלי האלימות ורוע הלב שבהם היה נתון קודם לכן. בכך, אולי, דומה האיש לציפורים שעזבו את כלובן.
