פגישה בלוז
גם שלמה המלך, החכם באדם, לא מצליח לשלוט בגורל ולעכב את יום מותם של שני הסופרים החביבים עליו
לשלמה המלך היו שני סופרים כושיים: אליחרף ואחיה. יום אחד ראה המלך את מלאך המוות עצוב ומדוכדך, ושאל אותו לשלומו. אמר לו מלאך המוות – אני עצוב כי רוצים ממני שאטול את נפשותיהם של שני הסופרים שלך.
מייד מסר שלמה המלך את שני סופריו ביד השעירים, השדים שהיו משרתים אותו, ואמר להם קחו אותם הרחק מכאן – למחוז לוז!
כאשר הגיעו למחוז לוז מתו הסופרים.
למחרת ראה שלמה המלך את מלאך המוות צוחק, ושאל אותו מדוע הוא כה שמח. אמר לו מלאך המוות: אתמול הצטערתי מאוד כשראיתי שהסופרים שלך אינם במחוז לוז, שם הצטוויתי ליטול את נפשם, והיום אני שמח משום שהם הגיעו בדיוק לשם!
חשב שלמה המלך ואמר: רגליו של אדם אינן מצעידות אותו למקום מבטחים, והן כמו נעות מעצמן – ישר אל המקום שאליו הוא אמור היה ללכת ממילא.
גם שלמה המלך, החכם באדם, לא מצליח לשלוט בגורל ולעכב את יום המוות של שני הסופרים החביבים עליו. הוא ממנה שדים להבריח את הסופרים למקום מבטחים, הרחק ממקומו של מלאך המוות, אלא שבדיעבד מתגלה שזה בדיוק המקום שבו הצטווה מלאך המוות להרוג אותם.
הסיפור מתאר אחת מחוויות היסוד של האדם, היותו של המוות בלתי נמנע, וממחיז את הרצון העז להתחמק מהמוות או לדחות אותו, אך בסופו של דבר מציג גישה דטרמיניסטית – שלפיה הגורל קבוע מראש ואין אפשרות לשנותו. עמדה זו דומה למקובל בסיפורי הטרגדיה היוונית: דווקא הניסיון לברוח מהגורל המיועד הוא זה שמוביל את הגיבור אל גורלו הבלתי נמנע.
דמותו של מלאך המוות מאפשרת לנו לחשוב על האופן שבו הוא מצליח לשטות במלך שלמה. השינוי בין פניו העצובות של מלאך המוות בתחילת הסיפור ובין שמחתו בסופו יכול להעיד על התחבולה: בתחילה הוא מעמיד פני עצוב וכך הוא מוביל אותו לשלוח את יקיריו בדיוק למקום שבו הם אמורים למות. לבסוף, מלאך המוות צוחק ומעיד על כך שהוא הצליח להניע את הסופרים למקום מנוחתם האחרונה.
בתרבות היהודית של העת העתיקה שדים ומלאכים, המכונים גם בשם "שרים" למשל, הם ישויות שניתן לשלוט בהן באמצעות ידיעת חוכמת הכישוף והלחש. שלמה המלך ידוע במסורת בחוכמתו הרבה ולכן הסיפור מציג אותו כמי שיש לו שליטה על שדים. אך למרות ששלמה המלך שולט בשדים, מלאך המוות הוא ששולט בשלמה המלך ובסופריו.
