על השכחה
ר' מאיר מפְּרֶמִישְׁלָן שכח את הברכה על נטילת הידיים, וחסידיו לא הזכירו לו אותה כי לא העלו בדעתם שהוא יכול לשכוח אותה. מי שהזכיר לו אותה הוא דווקא הפריץ שעמד בצד. ר' מאיר נשאר עם תהייה גדולה על שכחה וזיכרון
פעם אחת הגיע רבי מאיר מפְּרֶמִישְׁלָן לסעודה, נטל את ידיו כנהוג והתחיל לברך "אשר קידשנו במצוותיו על" אך שכח את סיום הברכה: "על נטילת הידיים". הוא פנה אל יתר המסובים וחזר על המילה "על" ברומזו שיזכירו לו את סיום הברכה, אך הם לא העלו בדעתם שהרבי ישכח את הברכה וחשבו שאולי הוא מנסה לרמוז לכוונות עליונות כלשהן. והיה שם אדם אחד, לבוש בגדי פריץ, שעמד בצד, הבחין שהרבי מבקש שיזכירו לו את הברכה ואמר "על נטילת ידיים." נזכר הרבי וחזר אחריו: "על נטילת ידיים."
בירך הרבי "המוציא לחם מן הארץ", התחיל לאכול ושאל את המסובים למה לא הזכירו לו את הברכה ששכח. כולם שתקו. אחרי זמן מה אמר: "אתם אולי שכחתם, אבל הוא לא שכח," וכאן הצביע הרבי על האיש שעמד מן הצד. אחר כך הוסיף הרבי: "אבל מוזר שהוא לא שכח את 'וציוונו על נטילת ידיים' אבל את 'וציוונו על העריות' שכח מכול וכול."
שכחת הפרטים אינה חשובה כל עוד זוכרים את שורש השמירה על המצוות החשובות. בסיפור מלמד אותנו ר' מאיר מפרמישלן משהו על זיכרון ושכחה. ר' מאיר עצמו שוכח את לשון הברכה על נטילת הידיים. החסידים אינם מעלים על דעתם את האפשרות שרבם שכח, אך לפריץ שעומד בצד אין שום בעיה להזכיר לרבי את הברכה. ואולם, השכחה של הברכה על נטילת הידיים מפריעה לרבי פחות משכחה מהותית הרבה יותר של אותו פריץ, הקשורה באיסור עריות, שהוא איסור חמור לאין ערוך.
