עד כלות הנפש
מותו של ר' מיכל מזלוטשוב מתואר כרגע של דבקות יתרה באלוהים עד כלות הנפש ועזיבת הגוף. הזמן המיוחד של הסעודה השלישית של שבת הוא הרגע שבו פרחה נשמתו של הרבי.
בשנתיים שקדמו לפטירתו של רבי מיכְל מזלוֹטשוֹב, צריך היה להשגיח עליו ולשמור שלא תצא נפשו מרוב דבקות בבוראו.
באותן השנים היה נוהג ללכת מצד לצד, כשהתרגשות יתרה ניכרת על פניו הבוערים. "עקביו של הרבי" – כך אמרו אז תלמידיו – "כבר אינם בעולם הזה, ורק שאר גופו עדיין כאן."
באותן השנים נהג ר' מיכל להתחיל את הסעודה השלישית של השבת בחדרו, כשהוא סועד עם אחד מבניו. לאחר שסיימו לאכול נהג ר' מיכל ללכת אל בית המדרש, ושם היה אומר דברי תורה לחסידיו וממשיך את הסעודה בשירים ובתפילות.
בשבת האחרונה לחייו לא נכח בנו בחדרו בשעת הסעודה. לאחר זמן ראתה בתו את אביה רץ בחדרו בהתרגשות, כשהוא חוזר ואומר את דברי ספר הזוהר: "בשעת רצון זו הסתלק לעולמו משה רבנו" (הזוהר, תרומה, דף קנו עמוד א). מיהרה הבת לקרוא לאחיה, רבי יצחק מראדוויל. רץ ר' יצחק אל אביו ואחז בו, כדי שיפסיק את התרגשותו ודבקותו היתרה. אולם היה זה מאוחר מדי.
האב נפל על כתפי בנו, וקרא את הפסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו ד), וכך יצאה נשמתו.
הדבֵקוּת – הקִרבה שחש האדם אל בוראו – היא מאבני היסוד של התנועה החסידית. אולם בדבקות יש גם סכנה, שמא מרוב קִרבה ואהבה אל הבורא ייתלש האדם מן המציאות הארצית והגשמית. הרעיון של מוות מתוך דבקות מופיע בחסידות לעתים נדירות יחסית ומוצג כעדות לדרגה רוחנית נעלה, אולם בו בזמן גם כסכנה שיש להימנע ממנה, כפי שניתן לראות בסיפור ביחסו של הבן אל אביו, ר' מיכל.
הזמן שבו מתקיימת סעודה שלישית נחשב זמן מתאים במיוחד לדבקות דתית, והוא קשור במסורת היהודית גם למותם של צדיקים, הנפרדים מן העולם עם יציאתה של השבת.
הפסוק שאמר ר' מיכל בשעת מותו – "שמע ישראל" – מזכיר את הסיפור על אודות מותו של רבי עקיבא (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף סא עמוד ב). אולם להבדיל מן הסיפור שבתלמוד, כאן אין מדובר במיתה בידיהם של אויבים אלא במסירת נפש מתוך דבקות.
