בכל נפשך
בתוך סיפור הריגתו של רבי עקיבא על ידי הרומאים, משתקפת נקודת מבטו הייחודית על מהות החיים והמוות
סיפרו רבותינו: פעם אחת גזרה מלכות הרומאים ברשעותה שלא יעסקו ישראל עוד בתורה, וכל מי שעוסק בתורה – יידקר בחרב.
באותם הימים הגיע אדם אחד ושמו פפוס בן יהודה למקומו של רבי עקיבא.
ראה פפוס את רבי עקיבא יושב ודורש בתורה בקהל רב, וספר תורה מונח בחיקו.
אמר פפוס לרבי עקיבא: וכי אינך מתיירא שהרומאים יתפסו אותך?
אמר רבי עקיבא לפפוס: אתה הוא פפוס בן יהודה שאומרין עליך שאתה חכם גדול? כעת אני מבין שאתה בעצם טיפש!
אמשול לך משל הממחיש את משמעות דבריך:
שועל היה מהלך על שפת הים וראה שהדגים מתאספים להם יחדיו.
אמר להם: למה אתם מתאספים? אמרו לו: בשביל לברוח מן הרשתות והמלכודות שעושים בני האדם.
אמר להם: יש לי פתרון מוצלח יותר. בואו ועלו ליבשה ונגור יחדיו, כפי שאבותיי ואבותיכם גרו להם יחד, וכך בני האדם לא יוכלו ללכוד אתכם!
אמרו לו: אתה הוא השועל שאומרים עליך שאתה הפיקח שבחיות? כעת אנו מבינים שאתה בעצם טיפש!
עכשיו אנחנו נמצאים בתוך הים, מקום שבו אנו יכולים לחיות, ואנו עלולים להיות בסכנה, אך אם נעלה ליבשה, מקום שבו איננו יכולים לחיות, נהיה בסכנה כפולה ומכופלת!
וכמו שהשועל לא הבין עובדה פשוטה זו – כך גם אתה אינך מבין זאת: אם עכשיו, כאשר אנו עוסקים בתורה שנאמר עליה "כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, ג) אנו בסכנה, הרי שאם נפסיק ללמוד תורה נהיה בסכנה כפולה ומכופלת!
מסופר כי לא עברו ימים רבים עד שתפסו הרומאים את רבי עקיבא וכלאוהו בבית הסוהר, ולאחר מכן תפסו גם את פפוס וכלאו אותו יחד עם רבי עקיבא.
אמר לו רבי עקיבא: פפוס, למה הביאוך לכאן?
אמר לו פפוס: אשריך רבי עקיבא – שכלאו אותך מפני שלמדת תורה, ואוי לי – שכלאו אותי בגלל סתם עבריינות.
מסופר כי כאשר הוציאו הרומאים את רבי עקיבא כדי להורגו היה זה זמן קריאת שמע, והיה רבי עקיבא קורא קריאת שמע, ומכוון את מחשבותיו לקבל על עצמו את מלכותו של האל באהבה.
אמר לו תלמידיו: רבנו, אפילו על סף המוות הנורא שנגזר עליך אלו הן מחשבותיך?
אמר להם: כל ימיי הייתי לומד מן הפסוק הזה – "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ וּבְכׇל־נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה), כי גם כאשר האל נוטל את נפשך עליך לאהוב אותו. ועכשיו, כשדבר זה קורה לי עצמי, לא אקיים אותו?
מסופר כי רבי עקיבא לא הספיק לסיים את קריאת שמע, עד שיצאה נשמתו במילה האחרונה בפסוק – המילה "אחד".
אמרו מלאכי השרת לפני האל: ריבונו של עולם, זהו שכרם של לומדי התורה?! והלא כבר נאמר כי תפילתו של הצדיק היא להינצל מן המיתה בעזרת האל: "מִמְתִים יָדךָ ה', מִמְתִים מֵחֶלֶד" (תהלים יז, יד).
אמר להם: ואמנם הם מתים בעולם הזה, אך "חֶלְקָם בַּחַיִּים" (תהלים, שם) בעולם הבא.
יצאה בת קול מן השמיים ואמרה: אשריך רבי עקיבא, שאתה מזומן לחיי העולם הבא.
כולנו חיים. אך מהם בעצם החיים? באיזה מובן אנו יכולים לומר שאנו חיים?
סיפור זה מציג שלושה דיאלוגים השופכים אור באופנים שונים על משמעות החיים מנקודת מבטו של רבי עקיבא.
בחלק הראשון מצייר רבי עקיבא עבור פפוס את דמותם של החיים כפי שהוא תופס אותם. החיים, מבהיר רבי עקיבא לפפוס באמצעות משל הדגים והשועל, הם אינם רק הקיום הפיזי עלי אדמות. להיות בחיים פירושו להיות מוקף ועטוף בסביבה המעניקה חיים. כמו הדג במי הים, או כמו עובר במעי אימו, כך האדם תלוי כל כולו במעטפת של המשמעות והרוח שממנה הוא יונק. ללא מעטפת זו הוא אולי מתקיים מבחינה פיזית, אך אינו ראוי להיקרא חי. מי שלא חש במציאות הסמויה הזו, אומר רבי עקיבא לפפוס, הוא כנראה טיפש גמור.
בחלקו הבא של הסיפור תמהים תלמידיו של רבי עקיבא על העובדה שאפילו בשעת הוצאתו להורג רבי עקיבא אינו שוקע בחרדה ובאימה, או לחלופין – בכעס על בוראו שגמל לו כך. במקום זאת הוא מצליח לכוון את דעתו, ברוגע ובשלווה, לקבלת עול מלכותו של הבורא. בתגובה אומר להם רבי עקיבא כי הם אולי רואים את ההתרחשות המתקרבת כהתרחשות אלימה של נטילת חיים, אך הוא רואה זאת כמימושם של החיים: סופם של החיים הוא אינו הליכה אל הריקנות, אלא הגעה לנקודת השיא של המגע עם החיים, התמסרות גמורה למציאות העוטפת את האדם במשך כל ימיו.
הדיאלוג השלישי עובר להתנהל בין דמויות אחרות לחלוטין: אלוהים ומלאכיו. המלאכים טוענים כלפי האל כי התנהגותו אינה הגונה. במקום לתת שכר טוב לשומרי תורתו, הוא מאפשר את הריגתם. אך מתברר כי המלאכים, שאינם חיים ואינם מתים, אינם יכולים להבין את מה שרק בן תמותה כמו רבי עקיבא יכול: מי שנגע בסוד החיים יכול למות – ועדיין להמשיך ולאחוז בחיים.
