סימנים במבוך
כיצד ניתן לעבור את דרך החתחתים העולה אל המלך? במשל זה מציג רבי שמחה בונים מפּשיסחָה שני סוגי מטפסים העולים בשלבי המבוך המסוכן בדרכם אל המלך. רק הפיקח מבין השניים מוצא בעצמו את הדרך הנכונה, וגם מסייע לאחרים הבאים אחריו.
סיפר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה משל:
מלך אחד ישב בהיכל גבוה מעל הקרקע. מי שרצה להגיע אל המלך צריך היה לעלות במדרגות לולייניות שהיו בנויות כמבוך מחוכם. העולה בהן היה צריך לדעת היכן עליו לעמוד והיכן לא, שאם לא כן ייפול וייכשל. כל זאת עשה המלך כדי לבחון מי אוהב אותו באמת, ומי מוכן להתאמץ מאוד כדי להגיע אליו.
והנה, אדם אחד ניסה להגיע אל המלך, אך תעה בין שלבי המדרגות ולא מצא את דרכו.
מה עשה האיש? בכה וצעק עד שריחם עליו המלך והעלה אותו למעלה.
אולם היה שם אדם אחר, פיקח מן הראשון. גם הוא תעה בין המדרגות המסובכות, אולם הותיר סימן בכל מקום שבו עבר, כדי שיזכור באיזו מדרגה לדרוך ובאיזו לא. וכך עשה עד שבא אל המלך.
"ומה ההבדל בין השניים?" שאל ר' בונים, "שניהם הגיעו בסופו של דבר אל המלך, אולם הפיקח שהותיר סימנים אחריו, סלל את הדרך גם לבאים אחריו".
במשל זה מדגיש רבי שמחה בונים את ערכה של הפיקחות. יתרונו של הפיקח במשל אינו מתבטא רק בעובדה שהוא מוצא את הדרך למעלה אל המלך, אלא בכך שבזכותו יכולים גם אחרים למצוא את הדרך למעלה.
ר' שמחה בונים ידוע כמי שעסק רבות בשבחה של החכמה. בשונה מקבוצות חסידיות אחרות שבהן הודגשה עבודת הלב התמימה והרגשית, אסף ר' שמחה בונים אליו אנשים חכמים ותלמידי חכמים, ובחר בדרך אליטיסטית ושכלתנית יותר.
בעזרת המשל הזה, טוען ר' שמחה בונים כי דווקא חכם מסוג כזה יכול לסלול את הדרך המתאימה לרבים. ובמילים אחרות: אליטיזם אינו מסמל בהכרח ניכור מן הציבור וצרכיו.
