הסיפור

רבי נֶטע מחֶלְם מעולם לא היה תלמידו של רבי. בכוחות עצמו ובלא שום סיוע היה הולך ועולה ממדרגה למדרגה בעבודת השם.
אף שהיה יגע בעבודת השם, לא היה בטוח אם דרכו נכונה. מה עשה? פעם אחת הלך אל היער ביום חורף, פשט את בגדיו והלך מן המקום. לעצמו אמר: "אם יגיעו הבגדים אלי, סימן הוא שדרכי טובה – ואם לא, סימן שאיני הולך בדרך הנכונה." לא עבר זמן רב, עד שהביאו אליו את בגדיו.
באחרית ימיו נוהג היה לנסוע אל האדמו"רים שבדורו. אם לא היה אותו רבי ראוי בעיניו, היה לוקח ממנו את מדרגותיו הרוחניות, ומשאירו כלי ריק, עד שלא יוכל שוב להיות רבי.
פעם אחת, הגיע ר' נטע אל חצרו של החוזה מלוּבּלין. אף שבא אל העיר כבר בערב שבת, לא בא ר' נטע אל החוזה אלא בזמן הסעודה השלישית, לקראת צאת השבת. החושך כבר שרר בביתו של החוזה, וכך, בחשאי, נכנס ר' נטע אל הבית המלא בחסידים. ואולם מיד כשנכנס הרגיש בו החוזה וקרא בקול: "ברוך הבא רֶבּ נטע!"
אחר כך הוסיף החוזה: "חושב אתה גם כאן לעשות את מה שעשית עד עתה? לא תצליח בכך!"
אז האירו פנים זה אל זה בשמחה.

---

על הסיפור

ר' נטע מחלם מתגלה בסיפור כאדם עצמאי ובודד, העוסק תדיר בשאלה, מי ראוי להנהגה ומי אינו ראוי. הוא מתואר כאדם החושד בכל מנהיג שהוא פוגש, ואף "מפריע" למי שנראים לו לא ראויים. אולי משום כך לא היה לו מורה, כאילו אין בנמצא אדם שהיה ראוי לחנכו.
ואולם הוא עצמו זקוק להכרת הציבור. עבור ר' נטע, המנהיג הראוי הוא המנהיג שהציבור זיהה ובחר – ולא מי שהחליט על עצמו בעצמו. זו אולי הסיבה לפשיטת הבגדים, המזכירה את אליהו הנביא השומט את אדרתו בפגישתו הראשונה עם אלישע תלמידו. אולי פשיטת הבגדים מרמזת על רצונו של ר' נטע להיבחר לא בשל בגדיו ופרסומו אלא בשל אישיותו המיוחדת וההכרה בה.
בסוף הסיפור, למרות החשכה השוררת בבית החוזה, חושף החוזה את זהותו של ר' נטע ומעז לבקר אותו ולרמוז, שייתכן כי דרכו של ר' נטע אינה נכונה – אולי בשל הביקורת המוגזמת שבה דן ר' נטע את האנשים שפגש בדרכו עד אותה שעה.
בסוף הסיפור השמחה ששמחו השניים – החוזה ור' נטע – יוצרת הרגשה של פתרון. כעת מגיע ר' נטע אל אהבת האדם הפשוטה, אל הארת הפנים והשמחה.