נהר הדמעות
מה עושה ר' יצחק מוורקי בגן עדן לאחר מותו? הוא עומד על שפתו של נהר העשוי דמעות, ואינו יכול לעזוב את המקום.
ביום האחרון של חג הפסח בשנת תר"ה נפטר רבי יצחק מווּרקִי. לאחר פטירתו, בא בנו רבי מֶנְדל קַליש לבקר את ידידו של אביו, רבי מֶנְדל מקוֹצְק.
שאל הר' מקוצק את הבן אם כבר נגלה אליו אביו שנפטר. כאשר השיב הבן בשלילה, אמר לו הר' מקוצק: "אני כבר ראיתיו."
ובסגנונו המיוחד החל לספר:
"עליתי אל העולם העליון, וחיפשתי ושאלתי את מלאכי מעלה – 'הגידו לי, היכן נמצא ר' יצחקְ'ל שלנו?'
אמרו לי המלאכים כי הוא נמצא בהיכל גבוה יותר, ולשם אין להם רשות להיכנס.
הלכתי לחפשו בהיכל של ה'אחרונים', אחרוני פוסקי ההלכה. חיפשתיו שם בין ה'בית-יוסף' וה'רַמָ"א' – אך לא מצאתיו שם. המשכתי ועליתי אל ההיכל של האמוראים, מחברי התלמוד. גם שם שאלתי: 'הגידו לי – את יצחקְ'ל חברי אני מבקש. היכן נמצא?'
– 'כבר הלך,' אמרו לי, 'וכעת הוא נמצא על שפת נהר אחד, לא רחוק מכאן. שמה תמצא אותו.'"
"רצתי בכל כוחי," המשיך הר' מקוצק לספר, "עברתי דרך שדה 'חַקַל תּפּוּחין' המוזכר בכתבי האר"י, ושם ראיתי נהר שוטף, ועל שפתו עמד אביך – ר' יצחק'ל.
מצאתיו נשען על מקלו ומסתכל אל מימיו הזכים והטהורים של הנהר. תפסתי בשרוולו ושאלתי: 'יצחק'ל חברי הנאמן, אהוב רוחי ונפשי, מה אתה עושה כאן?'
השיב: 'רואה אתה את הנהר הזה? אלו דמעותיהם של היהודים שנשפכו במשך כל הדורות. מדמעות אלו נעשה הנהר הזה, הזורם כאן בעולם העליון. עומד אני על שפת הנהר הזה, ואיני יכול לזוז ממנו.'"
ר' יצחק מוורקי נודע בחייו כמנהיג שטרח לסייע לכל אדם סובל וחלש. הוא היה מעורב מאוד בטיפול במצוקותיהם של הכלל והפרט. גם לאחר מותו מתאר אותו ידידו, ר' מנדל מקוצק, כמי שאינו נמצא בתוך "היכל" שבו יושבים הצדיקים ומקבלים את השכר המגיע להם, אלא "בחוץ", קשוב לצרות שפקדו את עמו לאורך הדורות.
תכונה זו מתוארת בחיזיון או במשל זה כדבר שנמצא גבוה מעל ראשיהם של המלאכים, ואף גבוה ממעלתם של פוסקי הלכה חשובים.
"נהר הדמעות" שבסיפור הוא דימוי קורע לב לצרות הרבות שפקדו את עם ישראל. הדמעות הרבות שנשפכו הפכו לנהר, והוא זורם בעולם העליון. הצדיק או המנהיג הראוי הוא מי שאינו מפסיק לעולם לראות נהר זה לנגד עיניו.
הרגישות לכאבם של בני עמו מתוארת בסיפור זה כמטרה עליונה, וכתכונה שבה ניחן האדם הצדיק ומנהיג הציבור.
יהודית רותם
יהודית רותם היא סופרת ועורכת.
"רואה אתה את הנהר הזה?" שואל-עונה ר' יצחק'ל מוורקא על שאלתו של חברו, הרבי מקוצק, מה הוא עושה על שפת הנהר
"רואה אתה" היא שאלה גדולה שגם אנו, בדורנו, חייבים לשאול את עצמנו, כי לא תמיד אנחנו רואים את מה שמונח לפנינו, לא תמיד אנו רואים את סבלם של אחרים, את דמעותיהם של אחרים ואת צרת נפשם. הבה נפקח את עינינו ואת לבנו ונראה.
זהו סיפור קטן בממדיו וענק ברוחו. כיצירה ספרותית הוא שלמות שבשלמות; המתח נבנה מדרגה אחר מדרגה, שלב אחר שלב, עד אשר מגיע פורקן המתח, שיא הסיפור, שפתח את זרם דמעותיי, כדי שיצטרפו לנהר הדמעות הגדול, שתחילתו בדמעותיה של שרה אמנו כאשר נלקח ממנה בנה וסופו מי ישורנו.
והדמויות בסיפור, כמה הן יפות, כמה הן רחומות, וכמה הן טהורות. שימו לב לשפת האהבה של הרבי מקוצק, הידוע ב"לשון הקוצקאית" המאופקת והתמציתית שלו, והנה כאן היא שופעת אהבה לאין שיעור – "יצחק'ל, חברי ונאמני, אהוב רוחי ונפשי." מי מדבר כך בימינו?
הנהר הזורם בעולם העליון עובר בשדה "חקל תפוחין קדישין" (מושג קבלי שיסודו בתורת האר"י). אבל הנהר קדוש ומימיו זכים וטהורים כי הוא נוצר מדמעותיהם של היהודים, שנשפכו במשך כל הדורות, וסבלם וצערם ויגונם זיככו אותו. גם דמעותיו של הצדיק הקדוש, ר' יצחק מוורקא, שהתמסר כל חייו להציל יהודים מצרות ופגעים, זלגו לתוך הנהר. מרוב חמלה, מרוב הזדהות, מרוב שותפות גורל (ואולי כל אלה נכללים במושג "אהבת ישראל"), הוא עמד על שפת הנהר ולא יכול היה לזוז ממנו.
ואני לא יכולתי לחדול מבכיי.
