הסיפור

כשבא דוד לחפור יסודות לבית המקדש חפר לעומק 1500 אמה [מידת אורך] ולא מצא את התהום.
בסוף מצא עציץ ורצה להרימו.
אמר לו העציץ: אינך יכול.
שאלו דוד: למה?
אמר לו העציץ: מכיוון שאני מונח כאן וחוסם את התהום.
שאל דוד: וממתי אתה כאן?
ענה לו העציץ: כשהשמיע הרחמן את קולו בסיני 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ' (שמות כ, ב) רעדה הארץ ושקעה ומאז אני נתון כאן.
אף על פי כן לא שמע דוד לאזהרתו של העציץ.
כיוון שהרים דוד את העציץ עלה התהום וביקש להציף את העולם.
עמד שם אחיתופל ואמר לעצמו: כעת יטבע דוד וייחנק ואני אמלוך.
אמר דוד: מי שחכם ויודע לעצור את התהום ולא עוצר אותה – סופו להיחנק.
אמר אחיתופל שם קדוש או כישוף כלשהו ועצר אותה.
התחיל דוד לומר את שירי המעלות: על כל מאה אמה שעלתה התהום – היה אומר שירה.

 

---

על הסיפור

בני האדם מאמינים שחייהם מתקיימים על קרקע יציבה. המסורת מספרת שבית המקדש ניצב על אבן השתיה, האבן שעליה מושתת העולם. אך דווקא על בית המקדש מסופר כאן שדוד רצה לבנות אותו על התהום.
בגרסה של הסיפור בתלמוד הבבלי מופיעה התהום בהפתעה, אולם בסיפור שלפנינו שמקורו בתלמוד הירושלמי דוד חותר להגיע לתהום, ועושה זאת למרות שהעציץ החוצץ בין העולם לבין התהום מזהיר אותו מפני הסכנה. נראה שכדי לבנות את בית המקדש דוד איננו מסתפק בבנייה על קרקע יציבה, ומעוניין להתעמת עם התהום שביסוד העולם ומבקש להעמיד עליו את בית המקדש. כשהוא מגיע לבסוף לתהום הוא אומר את חמישה עשר שירי המעלות ומעלה באמצעותם את התהום עד לפני הקרקע.
העציץ מספר שהוא נמצא שם מאז ההתגלות בהר סיני, ונראה שכמו בניית המקדש, גם מתן התורה בהר סיני מהווה רגע משברי, רגע של רעידת אדמה שגם בו איימה התהום לפרוץ. מאפיין נוסף של רגעים משבריים כאלה הוא אי יציבות פוליטית: אחיתופל המוצג בסיפור כמי שיודע להשקיט את התהום מבין שדוד במצב רגיש ושואף לנצל את המצב ולהחליף אותו.
בסופו של הסיפור עולה התהום במתינות עד לגובה פני הקרקע לקול שירי המעלות שמשורר דוד. כך מוצג בית המקדש כמקום על סף תהום, וכמקום שבו שירה יכולה להעמיד את האיזון בין התהומות לבין פני הקרקע.