הסיפור

פעם אחת במוצאי השבת הלך רבי יצחק מווּרקי עם חסידיו לקיים את ברכת "קידוש הלבנה". היה זה בימי החורף, ועננים כבדים הסתירו את הירח, ומנעו מהם לראותו ולברך את הברכה.
לאחר שהמתין הרבי זמן רב, ראה כי קשה הדבר על החסידים להמתין כך בקור העז. אז פנה אליהם ואמר: "הנה נאמר – 'מצוה גוררת מצוה' (משנה, אבות, פרק ד משנה ב). אפשר להסביר זאת כך – 'מצווה גוררת' היא המצווה הנגררת ומתעכבת ואינה מצליחה לבוא לידי גמר. גם מצווה כזאת – 'מצווה' היא. ואפילו זמן ההמתנה וההכנה שלפני המצווה – גם הוא נחשב למצווה."

---

על הסיפור

במוצאי השבת, אחת לחודש, נערכת תחת כיפת השמים ברכה הקרויה "ברכת הלבנה" או "קידוש הלבנה". ברכה זו מתייחסת לחידוש הופעתו של הירח בכל חודש, ובשל כך היא מתקיימת רק כאשר הירח נראה בשמים.
בדרשתו מציין ר' יצחק הסבר נוסף למלים המפורסמות מן המשנה. על פי הפשט, כוונת המשנה לומר כי מצווה אחת גוררת בעקבותיה את המצווה הבאה. בדרשתו של הרבי מקבל משפט זה משמעות חדשה, שלפיה ההמתנה, ההכנה וההכוונה לקראת המעשה נקראות גם כן "מצווה". גם ה"גרירה" ("שלעפן זיך" ביידיש, שפירושו עיכוב וסחיבה) היא חלק מקיום המצווה.
בכך העניק הרבי ערך להמתנה לקראת המצווה, ואולי אף יותר מכך – אם גם ההמתנה היא מצווה, הרי שככל שזו ארוכה יותר כך, ה"מצווה" מתארכת ומתמשכת.
באופן כללי ניתן לומר כי הסיפור עוסק בדרך אל היעד והמטרה. גם הדרך לקראת המימוש היא בעלת ערך וחשיבות משל עצמה.