הסיפור

אספר לכם איך היו שמחים –
פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור את המלוכה לבנו בחייו. ועשה משתה גדול, וכמובן, בכל פעם שהמלך עושה משתה, השמחה גדולה מאוד. ובייחוד עתה, כשמוסר המלך את המלוכה לבנו בחייו, בוודאי שהייתה שמחה גדולה מאוד.
והיו שם כל שרי המלוכה וכל הדוכסים והשרים, וכולם שמחו מאוד במשתה. וגם תושבי המדינה נהנו מזה שהמלך מוסר את המלוכה לבנו בחייו, כי זהו כבוד גדול למלך, והייתה שם שמחה גדולה מאוד. והיו שם כל מיני סוגים של שמחה: "קַפֶּלְיֵיס" – מקהלות זמר, ו"קוֹמֶעדְיֵיס" – הצגות, וכיוצא באלו כל מיני שמחה, הכול היה שם באותו המשתה.
וכשנעשו שמחים מאוד, עמד המלך ואמר לבנו: "היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לרדת מן המלוכה, לכן ראה והיזהר, שלא תהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה, גם אני אהיה בשמחה. ואם בכל זאת תהיה לך עצבות מכך, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, שהרי אינך יכול להחזיק את עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה. אבל אם תהיה בשמחה, אז אהיה בשמחה גדולה מאוד."
קיבל בן המלך את המלוכה ביד רמה, ומינה שרי מלוכה ודוכסים ושרים וחיל.
בן המלך היה חכם ואהב מאוד את החכמה, והיו אצלו חכמים גדולים. וכל מי שהיה בא אליו עם איזה דבר חכמה, היה נחשב מאוד בעיניו, ובן המלך נתן להם כבוד ועושר בעבור חכמתם, לכל אחד לפי רצונו: מי שרצה ממון – היה נותן לו ממון, ומי שרצה כבוד – היה נותן לו כבוד. הכול בשביל החכמה.
ומכיוון שהחכמה הייתה חשובה כל כך לבן המלך, היו כולם לומדים ומכוונים את עצמם אל החכמה. ועסקו כל תושבי המדינה ב"חכמות", כי זה היה רוצה ממון, וזה היה רוצה חשיבות וכבוד. ומכיוון שכולם עסקו רק בחכמות, שכחו באותה המדינה את תכסיסי המלחמה, כי היו כולם עסוקים בחכמות.
כל כך עסקו שם בחכמות, עד שהיו כל בני המדינה חכמים גדולים, ואפילו החכם הקטן ביותר באותה המדינה היה נחשב במדינה אחרת לחכם הגדול מכולם. החכמים ביותר באותה המדינה היו חכמים גדולים מאוד, ומרוב חכמתם הפכו לכופרים ואפיקורסים, ומשכו אחריהם את בן המלך, וגם הוא הפך לכופר. שאר בני המדינה לא הִתְפַּקְּרוּ, מכיוון שלא היו חכמים כאותם חכמים מופלגים, שחכמתם הייתה עמוקה ומעודנת מאוד. לכן, לא נגרם להם נזק ולא התפקרו. אבל, כאמור, החכמים ובן המלך כן התפקרו.
ובן המלך, מכיוון שהיה בו טוּב, שהיה טוב ביסודו, כי נולד טוֹב והיו לו מידות טובות וישרות, היה נזכר לפעמים מה מקומו בעולם, ומה הוא עושה כעת וכו', והיה גונח ונאנח על כך שנפל לתהומות כאלה ואיבד את דרכו.
אבל כשחזר להשתמש בשכלו, שוב חזרו והתגברו אצלו החכמות של האפיקורסות הנ"ל.
וכך קרה כמה פעמים, כשהיה נזכר במה שנהיה ממנו, היה גונח ונאנח, אבל מיד כשחזר להשתמש בשכלו, שוב התחזקה בו האפיקורסות.

---

על הסיפור

זוהי תמונת הפתיחה של אחד מסיפוריו הארוכים ביותר של רבי נחמן מברסלב, שהוא גם אחד המסתוריים והמורכבים שבהם, וגם מן המוכרים שבסיפוריו. יש הרואים ב"מעשה משבעת הקבצנים" את פסגת יצירתו, אף שלא זכה לסיים אותו. רבות נכתב על אודות סיפור זה ועל סיפורי המשנֶה המשובצים בו, ועדיין קשה לפצח את סוד קסמו או לפענח את פשרם של מקצת הסיפורים.
בחלק זה של הסיפור נפרס לפנינו סיפור המסגרת, שלא בא לידי סגירה וסיום בהמשך הסיפור. ייתכן כי השלמתו של חלק זה נועדה להופיע בחלקו האחרון של הסיפור, הלוא הוא סיפורו של הקבצן השביעי, שלא סופר לבסוף.
חלקו הבא של הסיפור נחשב לסיפור "משובץ", כלומר סיפור בתוך סיפור – ובו עצמו משובצים שישה סיפורים נוספים, סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור.
בחלק זה של הסיפור מופיעים עקרונות שחזרו בהגותו של ר' נחמן – חשיבותה של השמחה גם בזמנים של "נפילה" וכישלון, והסכנה הטמונה ב"חכמות" ובהשכלה, שרבי נחמן זיהה אותן כמובילות אל הכפירה.
ר' נחמן הִרבה לספר סיפורים וייחס להם חשיבות רבה. באחת מתורותיו כתב (ליקוטי מוהר"ן, תורה ס', הקשורה בדרכים רבות למעשייה זו), שישנם בני אדם החיים במצב של "שינה", וכדי להעיר אותם צריך לספר להם סיפור. את בני האדם שנמצאים במצב השינה העמוק ביותר, אי אפשר להעיר אלא באמצעות "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות", ובכך התכוון ר' נחמן ללא ספק גם לסיפורי המעשיות שנהג לספר.
רבי נחמן מטשֶרין, שהיה אחד ממעבירי המסורות הגדולים של חסידות ברסלב, מתאר כך את ר' נחמן בשעה שסיפר להם את המעשה משבעת הקבצנים: "כי סיפר אותו בתשוקה נפלאה ונוראה ויראה עצומה, ודבקות נפלא עצום ונורא…" (ר' נחמן מטשֶרין, רמזי המעשיות, למברג תרס"ב, דף יא עמוד א).
בקריאת הסיפורים של מעשה משבעת הקבצנים, כדאי לנסות ולשקוע בסיפורים, ליהנות מקסמם הייחודי ולזכור שטמונה וחבויה בהם חכמה גדולה ומסקרנת.