מעשה ארבעת השבויים
איך עבר המרכז היהודי מבבל, לספרד? האגדה קושרת את השינוי ההיסטורי לארבעה אנשים
יום אחד האל הגדול, שמעלה ומוריד כרצונו, עורר את ראש ממלכת קורדובה, עבד רחמן אל נאצר, להורות לרב החובל אבן רחמאץ לצאת למסע בים התיכון ולתקוף ספינות ועיירות חוף נוצריות, ולהביא עבדים ושלל לממלכתו. המסע בים נשא פרי, וליד חופי יוון תקפה הספינה של קורדובה ספינה נוצרית והשתלטה עליה. על הספינה הזו היו ארבע חכמים יהודיים חשובים שהפליגו מהעיר בארי באיטליה להכנסת כלה בעיר ספסתין: רבי חושיאל, אביו של רבנו חננאל, רבי משה, שנאסר עם אשתו ובנו חנוך, רבי שמריה בן אלחנן, ורב רביעי ששמו אינו ידוע לי.
רב החובל חשק באשתו היפה של רבי משה וניסה לאנוס אותה. אשת הרב צעקה לרבי משה בלשון הקודש ושאלה אותו אם המתים שטובעים בים זוכים לתחיית המתים או לא. הרב ענה ואמר שמי שטובע זוכה בתחיית המתים, וכך כתוב גם בספר תהילים: "אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם" (תהלים סח, כג). כששמעה אשתו את דבריו הפילה את עצמה אל מי הים, טבעה ומתה.
ארבעת החכמים שמרו על אלמוניות. הם לא גילו את זהותם ולא אמרו לאף אדם בספינה שהם תלמידי חכמים. בכל חוף שבו עגן רב החובל הוא מכר כמה מהשבויים כעבדים. את רבי שמריה הוא מכר באלכסנדריה של מצרים, ורצה הקדוש ברוך הוא והעלה את רבי שמריה לגדולה והוא הפך במצרים למנהיג ולראש.
את רבי חושיאל הוא מכן בצפון אפריקה, ומשם הוליכו האל יתברך לעיר הגדולה אלקירואן, שהייתה בימים ההם חזקה מכל ערי המוסלמים שבצפון אפריקה, ושם נהיה רבי חושיאל לרב גדול ולראש והוליד את בנו, רבנו חננאל, שהיה לפרשן תלמוד גדול וחשוב בעולם היהודי.
רב החובל שב לספרד והגיע לעיר קורדובה, בירת הממלכה, ושם מכר את רבי משה ורבי חנוך בנו לבני הקהילה היהודית בקורדובה שפדו אותו מהשבי. גם הם וגם רב החובל לא ידעו שהם שחררו מהשבי חכמים גדולים, והם חשבו שהם פדו שני עמי ארצות נטולי השכלה.
באותה העת שימש רבי נתן כדיין וכרב בבית הכנסת הראשי בקורדובה, "כנסת המדרש". יום אחד הגיע רבי נתן הדיין לסוגיה במסכת יומא שהוא לא ידע לפרשה, משום שבזמנו לא היו בקיאים אנשי ספרד בתלמוד כמו אחיהם בבבל. לשמע הקושי בפירוש, קם רבי משה שעד אז ישב בצידו של בית המדרש במקום שבו ישב שַׁמָּשׁ בית הכנסת, ופתר לרבי נתן את הקושיה ההלכתית. כששמעו הוא והתלמידים את דבריו של רבי משה תמהו זה אל זה וביקשו ממנו לפרש להם נושאים נוספים בהלכה, ופירש להם ההלכה כהוגן. וכל אחד ואחד שאל ממנו שאלות בכל הספקות שהיו להם והשיב תשובות ברוחב חוכמתו.
כשיצא רבי נתן חיכו לו שני יהודים מחוץ לבית המדרש שביקשו את פסיקתו כדיין, והוא אמר להם: "אני אינני דיין. פנו אל האורח הזה, שלובש שק – הוא הרבי שלי ואני מעתה אהיה תלמידו. ואם תשמעו לי כעת, מנו אותו תכף ומייד להיות הדיין של קהילת קורדובה". וכך עשו יהודי קורדובה.
כל הקהל בעיר תרם תרומה גדולה והם כיבדו את הרב במלבושים יקרים ובמרכבה. רב החובל רצה להתחרט ולחזור בו מהמכירה כי ראה שמכר רב גדול במחיר של פועל פשוט. אבל המלך לא הרשה לו לחזור בו מעסקת המכירה, כי המלך שמח מאוד כששמע שרב כזה גדול עלה לעירו, ושכעת היהודים שבמלכותו אינם צריכים להתייעץ עם אנשי בבל אלא יודעים לפסוק הלכה בעצמם.
והשמועה הטובה הזו יצאה והתפשטה בכל ארץ ספרד ובכל צפון אפריקה, והתלמידים נקבצו ובאו ללמוד מפי רבי משה. ועוד דבר חשוב קרה: כל השאלות שהיו יהודי העולם רגילים להפנות לנשיאי הישיבות בבבל – מעתה ואילך הופנו לרבי משה. ודבר זה אירע בימי רב שרירא הגאון, שהיה באותה עת ראש יהודי בבל, בשנת דתש"ן (שנת 1,090 לספירת הנוצרים) פחות או יותר.
קיומם של מרכזי כוח שונים ומתחלפים בתרבות היהודית הוא מרכיב קבוע בהיסטוריה היהודית. כמו שמוקד הכוח עבר מארץ ישראל לבבל בתקופת התלמוד – כך סיפור זה מתאר איך במאה העשירית עלה כוחו של המרכז התורני בספרד, והפך למרכזי יותר מאשר המרכז הקודם שהיה בבבל. ארבעת תלמידי החכמים השבויים נמכרים בקהילות שונות סביב לים התיכון, וכל אחד מהם הופך למנהיג תורני במקומו – אחד התיישב באלכסנדריה ואחד בקירוואן, אולם מרכז הסיפור בהגעת החכם הגדול רבי משה לקהילת קורדובה. רבי משה עולה לגדולה בספרד, המסמלת את המעבר של מוקד הלימוד היהודי ופסיקת ההלכה מבבל לספרד.
אחד הסימנים למעבר הוא הפיכתו של רבי משה לכתובת הראשונה במעלה לשאלות ותשובות. בימי הביניים היה מקובל לשלוח לחכמים מובילים מכתבים שבהם שאלות שמנהיגים מקומיים לא הצליחו לפתור. בימים שקדמו לסיפור היו נוהגות הקהילות לשאול את דעת החכמים בישיבות הגאונים של בבל, ואילו מתקופה זו ואילך פנו לחכם הנודע מספרד.
הסיפור כולל כמה דמויות היסטוריות ברורות – האחד הוא עבד אלרחמן השלישי (961-912), שהיה השליט בממלכת קורדובה המוסלמית והשתייך לבית אומייה. השני הוא רב שרירא גאון, שחי במאה העשירית בבבל, והשלישי הוא רבנו חננאל, שכתב פירוש חשוב לתלמוד הבבלי, וחי במאה העשירית והאחת עשרה.
