מסען של המילים
למה קללה שנאמרת בקול עלולה להזיק, ולמה תפילה צריכה להאמר בקול כדי להגיע ליעדה? סיפור מסעותיהן של המילים נותן למילים ממשות
כתוב בקהלת: "גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל־תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּ֣בְךָ אַל־תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת־הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר" (קהלת י, כ).
כל מה שחושב האדם וכל מה שמסתכל בליבו אינו עושה דבר, עד שיוציאו בשפתיו. ואז אפילו אם לא מתכוון לאותו דבר, המילה יוצאת מפיו, בוקעת באוויר והולכת ועולה וטסה בעולם ונעשה ממנה קול. ואותו קול, לוקחים אותו שרי הגידוף, ומעלים אותו למלך, ונכנס באוזניו. וזה הוא שנאמר "וְיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם" (דברים ה, כה) ונאמר "וְיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ" (במדבר יא, א).
ולכן כל תפילה ובקשה שמביע האדם לפני הקדוש ברוך הוא, צריך להוציא את הדיבור בשפתיו, שאם לא מוציא אותו אין תפילתו תפילה ואין בקשתו בקשה, וכיוון שיוצאות המילים, בוקעות באוויר, עולות וטסות ועושות קול, ולוקח אותן מי שלוקח ואוחז אותן למקום הקדוש, בראש המלך.
מה זה משנה מה אומרים? נהוג להפריד בין מעשים שיש להם קיום בעולם לבין דיבורים סתם. הסיפור מעניק קיום לדיבור, ומתאר את המעבר ממחשבה לדיבור כאירוע שלוקח את הדבר מרשות היחיד ומוציא אותו לשוטט בעולם עד שימצא את מקומו כדי להיטיב או כדי להזיק.
הסיפור על מסען של המילים מסופר במסגרת גילוי הסודות ביום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, באירוע המכונה אידרא זוטא, שם מתוארת האלוהות בדמות אדם, ובתיאור הזה מתוארות גם אוזני האלוהים שאליהן, כביכול, מגיעות התפילות. כשם שדיבור על אלוהים באמצעות דימויי גוף יכול לשוות לו ממשות, כך גם דימוי התנועה של המילים בעולם מאפשר לחשוב על הדיבור כממשות שאיננה פחותה מן המעשה.
