מן השמיים ירחמו
בחירותיהם של רבי חנינא בן תרדיון ורבי יוסי בן קיסמא אל מול גזירות השמד של אדריאנוס, מציגים שתי אפשרויות מנוגדות להתמודדות עם הרע בעולם
מעשה שהיה בתקופת גזירותיו של אדריאנוס קיסר, שאסר על היהודים ללמוד תורה: באותה העת שכב רבי יוסי בן קיסמא על ערש דווי, ורבי חנינא בן תרדיון הלך לבקרו לפני מותו.
כאשר הגיע רבי חנינא, אמר לו רבי יוסי: חנינא אחי, וכי אינך יודע שאלוהים הוא שהעניק את השליטה בעולם לרומאים? הרי זו האימפריה שהחריבה את ביתו ושרפה את מקדשו, הרגה את חסידיו ואיבדה את טוביו, ועדיין האל מאפשר את המשך קיומה! מדוע אפוא שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומלמד אותה בציבור וספר תורה מונח בחיקך? כיצד אתה מעז לצאת בפומבי כנגד האומה שאלוהים עצמו הסמיך אותה לשלוט בעולם?
ענה לו רבי חנינא: מן השמיים ירחמו.
אמר לו רבי יוסי: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי 'מן השמיים ירחמו'?! אהיה מופתע אם סופך לא יהיה בכך שישרפו אותך ואת ספר התורה באש.
אמר לו רבי חנינא: רבי, האם אתה חושב שאזכה לחיי העולם הבא?
אמר לו רבי יוסי: האם עשית אי פעם מעשה של חסד?
אמר לו רבי חנינא: פעם אחת חשבתי בטעות שהכסף ששמרתי לסעודת הפורים הוא כסף של צדקה, וחילקתי אותו לעניים.
אמר לו רבי יוסי: אם כך, מקומך בגן עדן יהיה כה משובח עד שאני מאחל לעצמי שאקבל גם אני חלק שכזה.
המשיכו חכמים וסיפרו: לא עבר זמן רב עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא וכל בכירי הרומאים השתתפו בהלווייתו והספידוהו הספד רב רושם. בחזרתם ממסע הלוויה מצאו הרומאים את רבי חנינא בן תרדיון יושב ועוסק בתורה ומלמד אותה בציבור, וספר תורה מונח בחיקו.
לקחו אותו הרומאים, סבבו את גופו ביריעות ספר התורה, הקיפוהו בחבילות של זרדים והדליקו אותם. על חזהו הניחו הרומאים ספוגי צמר ספוגים במים בשביל להאריך את ייסוריו.
אמרה לו בתו: אבי, כיצד אוכל לראותך נהרג באופן כה אכזרי?
אמר לה רבי חנינא: בִּתִּי, אילו נשרפתי אני לבדי היה הדבר קשה לי. אך כאשר אני נשרף יחד עם ספר התורה, יודע אני כי מי שלא ישתוק על עלבונה של התורה, הוא שלא ישתוק על עלבוני.
שאלו אותו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה?
אמר להם: אני רואה יריעות נשרפות ואותיות פורחות.
אמרו לו תלמידיו: פתח אפוא את פיך ותיכנס בך האש וכך תקצר את ייסוריך!
אמר להם רבי חנינא: מוטב שאת נשמתי ייטול אלוהים אשר נתן לי אותה, מאשר שאגרום אני למותי.
אמר התליין לרבי חנינא: רבי, אם אגביר את האש ואסיר את ספוגי הצמר מעל ליבך, האם תביאני אמר לו רבי חנינא: כן.
אמר לו התליין: הישבע לי.
נשבע לו רבי חנינא.
מייד הגדיל התליין את האש והסיר את ספוגי הצמר מעל ליבו של רבי חנינא, ויצאה נשמתו ממנו במהרה.
מיד קפץ גם התליין אל תוך האש.
יצאה בת קול מן השמיים ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון והתליין מזומנים שניהם לחיי העולם הבא.
סיפור זה מתרחש באחת התקופות האפלות בתולדותיו של העם היהודי: חורבנה הנורא של הארץ עם כישלונו של מרד בר כוכבא, לצד גזירות אדריאנוס שביקשו לעקור את אופיו הייחודי של העם היהודי. כיצד ניתן לקיים את רצונו של אלוהים דווקא בשעה שבה נדמה כי הוא מסתיר את פניו מעולמו ומפקיר אותו לכוחות הרוע האנושי? סיפורנו אינו בא לענות באופן חד-ערכי על שאלה זו, אלא להיפך: הוא מציג בפנינו שתי תשובות הפוכות בתכלית, המיוצגות בדמויות של גיבורי הסיפור: רבי יוסי בן קיסמא ורבי חנינא בן תרדיון.
תשובתו של רבי יוסי בן קיסמא, המוצגת כאן באופן בהיר ומשכנע, מעמידה במרכזה את הקשב למציאות ההיסטורית כמפתח להבנת רצונו של האל. לתפיסתו, אמונה עמוקה באל מחייבת את ההבנה שמאחורי הרוע המשתולל בעולם מתחבא למעשה האל, המשתמש בו לתוכניותיו הוא. לפיכך, תפקידו של המאמין הוא להקשיב למציאות ולהיענות לה, גם אם היא דורשת ממנו את הוויתור הכואב על המעשים המעניקים לו את חיותו ואת משמעותו, ולכופף את ראשו בהכנעה אל מול רצון האל.
אל מול הטענות הסדורות של חברו, שהגיונן נעוץ עמוק בתפיסה המקראית של ההיסטוריה, עונה רבי חנינא במשפט אחד: 'מן השמיים ירחמו'. תשובה מעורפלת זו, שכלל לא ברור האם היא קביעה מלאת ביטחון או שמא תחינה מלאת כאב, מרגיזה כצפוי את רבי יוסי. אולם דומה כי דווקא דבר זה הוא שמעניק את הכוח לתשובתו: במקום הניסיון להבין את רצונו ואת הגיונו של האל דרך ההיסטוריה – 'מן השמיים המליכוה', מעמיד רבי חנינא את האמונה הפשוטה ברחמיו של האל לא דרך ההיגיון וההבנה האנושית: 'מן השמיים ירחמו'. האדם אינו מסוגל תמיד להבין את דרכיו של האל, ודווקא הוויתור על ההבנה וההיאחזות בצו האל הם אלה שמבטאים את עומק האמונה.
המשך הסיפור מתאר בפרוטרוט את מותו הנורא של רבי חנינא הכרוך בספר התורה, ומבטא את הפן הנורא והנשגב בדרכו של רבי חנינא. לעומת חברו הזוכה לקבורה מלאת כבוד מצד הרומאים (אולי כבוד מפוקפק?), נגזר על רבי חנינא להישרף יחד עם ספר התורה שבו למד. האם שריפה זו היא חילול נורא של כבודו וכבוד אלוהים גם יחד, כפי שתופסת זאת בתו? או שמא זהו רגע של קידוש שמו של אלוהים, רגע של אחדות בין הלומד ובין התורה עצמה? נראה כי תמונת האותיות הפורחות באוויר מבטאת יותר מכל את דרך האמונה של רבי חנינא: התורה, כמו האמונה, מאבדת ברגע שכזה את הממד התקשורתי שלה, ושבה אל מקורה האלוהי – אותיות הפורחות באוויר ללא סדר וללא היגיון.
אל כל סימני השאלה המלווים את הסיפור הנורא, מתלווה סימן קריאה אחד מהדהד החודר אל הסיפור באופן מפתיע ביותר. במהלך הדיאלוג בין רבי יוסי ובין רבי חנינא אנו מגלים כי שכרו של רבי חנינא – כניסתו לעולם הבא, אינו ניתן לו עקב מסירות נפשו ההרואית אלא בשל מעשה קטן ועלוב הרבה יותר: פעם אחת נתן בשגגה צדקה לעניים, וכשגילה זאת לא התחשבן עליה אלא ויתר על ממונו. כוחו הגואל של החסד משתקף שוב במעשהו של התליין הרומי, שברגע של חמלה מוכן לקצר את ייסוריו של רבי חנינא, ומתוך רגע זה מקבל הרוצח – יחד עם הנרצח, את אותה הזמנה חגיגית להיכנס לעולם הבא. מסתבר אפוא כי אולי את היכולת למצוא נתיב אמונה יציב אל מול משברי ההיסטוריה כמעט בלתי אפשרי למצוא, אך בתוכו ניתן למצוא אי קטן של יציבות המתקיים בחסד האנושי.
