אותיות פורחות באוויר
ארבע אותיות נעלמות מספרו של רב חסידי עם פטירתו. היו אלו אותיות שמו של המחבר, שעזבו את הספר עם מותו של מי שכתב אותן
לרבי יוסף הילֶש (היליוס), רב חסידי נודע, היה ספר תורה משלו, שכתב בעצמו. והיה נושא אותו עמו לכל מקום, כמו מלך, שכן, לרבי יוסף הייתה נשמת מלך, ולכן קיים בעצמו את הכתוב: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר… וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו" (דברים יז, יח-יט).
לאחר פטירתו מצאו כי יש בספר ארבע טעויות. התפלאו החסידים פליאה גדולה – הייתכן כי ספר זה פסול הוא?
לבסוף, ראה אחד החסידים כי ארבע הטעויות אינן אלא ארבע אותיות שחסרו מן הספר – יוד, ואו, סמך ופא. היו אלו אותיות שמו של ר' יוסף, שפרחו אף הן מן הספר בשעה שפרחה נשמתו.
בתלמוד ובמדרשים מופיע הרעיון שלפיו יש התאמה וזהות בין העם היהודי ובין האותיות הכתובות בספר התורה. לפי רעיון זה, לכל יהודי יש נוכחות וייצוג באותיות הכתובות בספר התורה. נוסף לכך מוזכר בתלמוד כי בשעה שאדם נפטר ונשמתו יוצאת, נחשב הדבר לספר תורה שנשרף (תלמוד בבלי, שבת, דף קה עמוד ב).
קיימת זיקה בין דמותו של הרב שבסיפור ובין אותיות שמו הכתובות בספר, והמשמעות של זיקה זו היא כי הספר לא היה עבור הרב חפץ טכני בלבד, אלא דבר המכיל את תמצית חייו.
הסיפור מעיד על הקשר העמוק שהיה לרב שבסיפור לספר התורה שכתב ולתורה בכלל. במובן רחב יותר, הסיפור נוגע בכך שאדם יוצר משקיע את חייו ביצירה. אישיותו ונוכחותו משוקעים בה, ונוצרת מעין זיקה בין היצירה ובין יוצרה.
