מכנסיים קרועים אבל שלנו
בני המושבה זכרון יעקב לועגים לחלוצי העלייה השנייה העניים, ואלה משיבים להם במשפט שמלמד על עקרונותיהם. עניים מרודים ולא מתביישים בזה
חלוצי העלייה השנייה לא תמיד מצאו עבודה במושבות שנתמכו בידי הברון רוטשילד. הם היו עניים מרודים אך הקפידו לצאת לטיולים בארץ ישראל שאליה שמחו להגיע. בפסח תרס"ה (1945) הם יצאו ממושבות יהודה לטיול ברגל אל הגליל. כשעלו להר של זכרון יעקב ראו אותם צעירי המושבה ולעגו להם, קראו לעברם קריאות בוז ביידיש, וכינו אותם 'בעלי המכנסיים הקרועים'. החלוצים היו אומנם עניים אבל הם היו גאים בעקרונותיהם וענו ללועגים להם: "מכנסינו קרועים אבל הם שלנו ולא של הברון".
האם עוני הוא משהו שצריך להתבייש בו? עוניים של חלוצי העלייה השנייה הוא תוצאה של הבחירה הערכית שלהם והם גאים בו.
האנשים המוכרים לנו כחלוצי העלייה השנייה היו צעירים אידיאליסטים שרצו לעשות מהפכה. המהפכה התחילה באורח החיים שלהם עצמם. למרות שרובם לא התנסו בעבודת כפיים, הם עלו לארץ ישראל כדי להיות פועלים חקלאיים במושבות שהקימו חלוצי העלייה הראשונה. המושבות שהחלו לקום כעשרים שנה קודם לכן, עברו משברים כלכליים קשים ונתמכו בידי הברון רוטשילד. רוב האיכרים במושבות לא קיבלו בברכה את המהפכנים הצעירים שלא הקפידו על קיום מצוות, רצו לשנות את העולם, ותבעו שיעסיקו אותם בעבודה במקום את הפועלים הערבים הזולים והמנוסים. הסיפור ממחיש היטב את הקונפליקט מנקודת מבטם של הפועלים הצעירים.
