הסיפור

סיפר רבי יצחק מנשכיז:
פעם אחת לנתי בביתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סבה של אשתי.
באמצע הלילה ראיתי כי ר' לוי יצחק קם והעיר את משרתו. לקח בקבוק יי"ש (יין שיכר) והלך אל אחת האכסניות שבעיר.
הצטרפתי אליהם וראיתי שהרבי הלך והעיר יהודי אחד שהתאכסן שם, אמר לו: "קום ושתה מעט 'משקה'." רצה היהודי לשתות מן המשקה, אך נזכר כי יש לנטול ידיים לאחר היקיצה, ובלי מים לנטילת ידיים לא יוכל לברך על היי"ש. לפיכך נמנע ולא רצה לשתות.
אז הלך הרבי אל אדם אחר, גוי, העיר אותו משנתו והגיש לו את הבקבוק. מיד נתן האיש את הבקבוק אל פיו ושתה.
חזר ר' לוי יצחק אל ביתו בשמחה, ואמר מתוך התלהבות: "ריבונו של עולם, ראה מה בין אלו לאלו."

---

על הסיפור

כמו הגוי, גם היהודי שהעירו באמצע הלילה רצה לשתות מן הבקבוק. אך בשונה מן הגוי, החובה ההלכתית ליטול את הידיים במים לאחר השינה והאיסור לברך לפני שהדבר נעשה, מנעה מן היהודי לשתות.
ר' לוי יצחק משמש בסיפורים רבים "סנגור" – עורך דין, המייצג את עם ישראל ומוכיח כי הוא ראוי לחסדו של האל. בסיפורים אלו הוא מוכיח בטיעונים שונים כי קיים הבדל בין יהודי וגוי, ועל כן ראוי לאל לחוס על עמו.
הסיפור הזה משקף ניכור גדול בין יהודים וגויים. הוא שופך אור על מציאות היסטורית שבה העם היהודי היה חלש וסובל, ואילו הגוי היה השליט ואדוני הארץ. ר' לוי יצחק רואה חוסר צדק במצבו של עם ישראל, שהרי היהודים נשארו נאמנים לאלוהים וליהדותם למרות סבלם הרב.
במובן נוסף מעיד הסיפור על תפקידה של ההלכה היהודית כמחסום וכעכבה המונעים מן התאווה הגשמית לנהל את חייו של האדם. ההלכה והנאמנות אליה הן שמנעו מן היהודי לשתות את המשקה אף על פי שרצה בכך.