מה המקור?
הרב אהרון שוויקה מבקש מתלמידיו להבין מה המקור להלכות שהם לומדים, ומחזיר אותם אל התנ"ך
פעם אחת נכנס הרב אהרון שויקה ("חכם הרון״) לישיבה כשהבחורים עיינו בסוגיה בגמרא העוסקת בדיני השבת אבידה. התלמידים דנו בכובד ראש בשאלות שונות כגון מה הסימנים המחייבים השבת אבידה? והאם חייבים להחזיר אבידה גם לאחר שבעליה כבר התייאש ממנה?
הרב שויקה כינס את הבחורים ושאל אותם מה המקור לדין מציאה ואבידה. היו תלמידים שציינו את הגמרא והיו שציינו את המשנה, אך הרב לא התרצה והמשיך לשאול "מהו המקור?"
לאחר זמן מה השיב כך: "המקור הוא בתורה: 'לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ' (דברים כב, א)". אחר כך הוסיף ואמר כי "לדעת את המקור פירושו להכיר את הגרעין, את השורש שממנו הכול יוצא. ומי שמכיר את השורש יבין את כל הענפים, העלים והפירות".
בעולם הלמדנות (שהיה בעיקר באשכנז) נטו להתמקד בתלמוד במנותק מהמקרא שבו מיעטו לעסוק, ואילו שיטת הלימוד הספרדית המעניקה מקום חשוב לתנ"ך שאותו נהגו לשנן באינטנסיביות.
הרב שוויקה מבקש להגיע אל המקור, כלומר אל שורש הענין משום שהבנתו תסייע להבין את כל הדינים וההשלכות של העיקרון המכונן. לדבריו, התלמידים למדו בשקיקה וברצינות אך החמיצו את נקודת היסוד, שכן חזרה למקור מאפשרת להבין את העניין ולגזור השלכות חדשות עד שפירות חדשים יגדלו על ענפי הלימוד. אם כן, פירוש הפרטים ללא הבנת השורש חסרה את הבנת המהות של העניין.
עם זאת, ההבנה שהתורה היא המקור לדיוני המשנה והגמרא אין משמעותה שהתורה שבעל פה היא פירוש צמוד לכתובים, אלא שהפסוקים משמשים נקודת מוצא, עולם מושגים יסודי, שממנו תצמח תורה שבעל פה ותחדש על פי הזמן וההקשר.
