הסיפור

פעם אחת ישב רבי נפתלי מרוּפּשיץ לפני מורו, החוזה מלוּבּלין. אחרי זמן מה יצא ר' נפתלי אל בית הכיסא. פתאום חזר, ולקח את המפתח של התיבה שהייתה בחדר, ובה נשמר הכסף. וכך אמר:
"ראה נא רבי, הלוא התיבה כאן, ואני יצאתי והשארתי אותך לבד עם המפתח. הרי נאמר 'ולִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט, יד), ואני כמעט והכשלתי אותך בגנֵבה…"

---

על הסיפור

בסיפורים רבים על אודותיו משתמש ר' נפתלי מרופשיץ בהומור עוקצני ובנימה קונדסית. גם בסיפור זה הוא משתעשע עם רבו הנודע, החוזה מלובלין. לכאורה, מגוחך לחשוב כי הרבי היה גונב מן הכספת שהושארה בלי השגחה, ואם כך, מדוע עשה ר' נפתלי הצגה כאילו הרבי חשוד בגנבה?
ניתן להבחין כאן בכמה נקודות חשובות: ראשית, גם רבי וצדיק עלולים להיכשל. גם אלו הנתפסים כחפים מחטא עשויים להיכשל כאשר יש אפשרות בידם לחטוא. ולפיכך, יש להיזהר מהערצה לאדם שאינה מלווה גם בראייה זהירה וביקורתית.
נוסף לכך, התנהגותו של ר' נפתלי מלמדת משהו על יחסים שבין מורה לתלמיד, או רבי לחסיד. היכולת להתנהג בחופשיות ובצחוק ולרמוז למורה על חולשותיו מעידה על יחס פתוח ולבבי. יחס כזה – יש בו הערכה וכבוד, אך גם חשיבה עצמאית וביקורתית. תכונות אלו באות לידי ביטוי בכמה סיפורים על מפגשים של ר' נפתלי עם רבותיו.
ולבסוף, יש באמירתו של ר' נפתלי גם עקיצה מתוחכמת. בהומור האופייני לו הוא רומז כי גם "החוזה" שנודע בראייתו הרוחנית המופלאה, עלול להיות "עיוור", כפי שנאמר בפסוק. ובמילים אחרות – אדם רוחני הפורש מהוויות העולם אינו רואה בהכרח טוב יותר את המציאות ואת הדרך שיש ללכת בה.