הסיפור

בשנה האחרונה לחייו של החוזה מלוּבּלין, במוצאי שבת בחודש מרחשוון, התקדרו השמים וגשם שוטף ירד. רצה הרבי לקדש את הלבנה, כנהוג במוצאי שבת, אבל הלבנה התכסתה בעננים ולא נראתה, ולא היה אפשר לקדשה.
החוזה מלובלין היה חולה וגופו רצוץ, ואחד מתלמידיו, הרב צבי הִירְש מזידיטשוֹב, סייע לו בדרכו מבית המדרש בחזרה אל ביתו.
בלכתם אמר הרבי מלובלין: "אוי, הלוואי שר' צבי הירשלֶָה היה מביא לנו עכשיו את הירח"
מיד אחז ר' צבי הירש ברבו והוליכו בחזרה אל בית המדרש. העמידו ליד החלון הסמוך לכניסה, ואמר: "הנה לכם לבנה יפה." וכך קידשו את הלבנה שראו מבעד לחלון.
היה זה דבר פלא, משום שמאותו חלון לא נראתה הלבנה מעולם.
אחרי סיום התפילה אמר הרבי מלובלין: "אתם חושבים ודאי שר' הירשלה סובב את בית המדרש כדי שיראו את הלבנה מחלון זה. טעות בידכם. ר' הירשלה סובב את השמים. וכל זאת כדי שלא אצטרך לטרוח בכוחי הדל, וללכת אל חלון רחוק יותר."

---

על הסיפור

היכולת לסובב את כל מערכת השמים היא כמובן יכולת מיסטית רבת עצמה. כאן משתמש התלמיד ביכולת השמורה בדרך כלל למורה, החוזה מלובלין. אבל השימוש בכוחות אלו נעשה על מנת לעשות חסד קטן עם אדם חולה ותשוש. לא רק ר' צבי משתנה בסיפור זה מתלמיד לאדם עצמאי יוזם, אלא גם השמים ומערכת הכוכבים משתנים ומשנים את מקומם. וכל זאת למען אדם פרטי סובל הראוי לכך.

בזווית אישית

החוזה נותן רשות לתלמידו ר' צבי הירש לחולל בדרך נס את מה שהוא עצמו אינו מסוגל כבר לעשות, וכך עורך למעשה מעין טקס העברת סמכויות.
הסיפור מתרחש זמן קצר מאוד לאחר ה"נפילה" הידועה של "החוזה" (שאירעה בשמחת תורה, יום רביעי בלילה, כ"ב בתשרי תקע"ה – 6 באוקטובר 1814, בעוד זמן קידוש הלבנה חל במוצאי שבת, ח' בחשוון – 22 באוקטובר). החולשה של "החוזה" היא חולשה פיזית ורוחנית – הוא אינו מסוגל להביא את הלבנה בכוחות עצמו. מי שמהותו מוגדרת כ"חוזה" אינו מסוגל לחזות בלבנה! חולשתו אינה מתוארת כמצב זמני של אדם שאינו בקו הבריאות, אלא מסמנת תהליך שהחל זמן קצר קודם לכן, יארך כשנה ויסתיים בחודש אב באותה שנה.
מגמת הסיפור היא "זידיטשוֹבאית", להאדרתו של ר' צבי הירש. במהלך הסיפור מתרחש מעין מעמד של העברת סמכויות: "החוזה" נותן רשות לר' צבי הירש לחולל בדרך נס את מה שהוא עצמו אינו מסוגל לעשות. ר' צבי הירש מתואר כמי ש"החוזה" נשען עליו גם פיזית וגם רוחנית.
את ברכת קידוש לבנה נהוג לערוך תחת כיפת השמים. בסיפור זה, שלא כמקובל, התפילה הזאת נערכת בתוך בית המדרש. שתי סיבות מנעו עד אז את קידוש הלבנה: העננים שכיסו אותה והגשם השוטף. ר' צבי הירש רק סילק את העננים מעל הלבנה, אבל הגשם המשיך לרדת.
החוזה מלובלין פונה אל ר' צבי הירש בעדינות וברגישות, נאנח ואומר: "אוי, מי ייתן לנו עכשיו את צבי הירשלֶה," כאילו ר' צבי הירש אינו נוכח במקום, והלוא הוא המוביל את החוזה בידו.
סיפור יפה יש בתלמוד (עירובין, דף נד עמוד א) על רבא, בנו של רב יוסף בר חמא, שהאמורא רב יוסף העיוור הקפיד (כעס) עליו מסיבה כלשהי. כשהגיע ערב יום הכיפורים, אמר רבא: "אלך ואפייסנו." כשהגיע לשם, מצא את השַמָש של רב יוסף מוזג לו יין. אמר לו רבא: "תן לי ואני אמזוג לו." נתן לו, ומזג לרבי יוסף העיוור. כאשר טעם רב יוסף מהיין, אמר: "דומָה מזיגה זו כמזיגתו של רבא בר יוסף!" אמר לו: "הנה אני!"
"החוזה" ההולך ומתרחק מעצמו, ממעמדו הקודם ומכוחותיו הקודמים, מתגעגע לר' צבי הירש, ור' צבי נישא על כנפי הגעגוע הזה.
בולטת בסיפור גם הפשטות והטבעיות (שלא לומר הנונשלנטיות) שבה ר' צבי הירש מגלה את הלבנה, ובפרשנותו של החוזה "הופך את מערכת השמים". מסיפורים אחרים אנחנו מכירים את המוטיב הזה של גילוי לבנה בשמים מעורפלים (תופעה רווחת בארצות מזרח אירופה בתקופת החורף), ואת הטכניקות השונות שהשתמשו בהן כדי לגלות את הלבנה (המפורסמת שבהן – נפנוף במטפחת). כדאי לראות בעניין זה גם את הקדמתו של הרב זוין ל"סיפורי חסידים" שלו על "קידוש לבנה" שעשה ר' שניאור זלמן מלאדי בזמן שהיה בכלא.