הסיפור

"כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד, הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת" (תהלים מח, טו). על פסוק זה אמר הבעל שם טוב: משול הדבר לאב, המלמד את בנו הקטן לילך. וכשהולך הילד לקראת אביו שניים או שלושה צעדים, מרחיק האב את עצמו כדי שילך הילד יותר. ואחר כך, כשהולך הילד עוד, שוב מרחיק האב את עצמו.
כך מנהיג הקדוש ברוך הוא אותנו, כפי שמנהיג אב את בנו הלומד ללכת. בכל פעם הוא מתרחק ונעלם מאיתנו, כמו שכתוב
"אֵל מִסְתַּתֵּר" (ישעיה מה, טו).
וכך יש לקרוא את המילים "יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת" – כעֶלם וכילד צעיר.

---

על הסיפור

כדי ללמד ילד ללכת בכוחות עצמו, ההורה מתרחק ממנו שוב ושוב. התיאור הזה מדגים שקרבת יתר בין ההורה לילדו עלולה להפריע להתפתחות העצמאית של הילד.
בדרך זו מסביר הבעל שם טוב את העובדה שהקדוש ברוך הוא נסתר מבניו, בני האדם, ומנהיג את העולם בדרך נסתרת. כך, על פי המשל, מלמד הקדוש ברוך הוא את בניו ללכת בעצמם.
ר' לוי יצחק מברדיטשוב, שהביא את המשל בשמו של הבעל שם טוב, מרחיב את הדימוי ואת יחסי הקרבה והריחוק שבו, שהרי על פי המשל ההתרחקות מתרחשת כאשר "הילד", האדם, מתקדם ומתקרב וזקוק ליעד חדש.
המשל של הבעל שם טוב נסמך על פירוש לפסוק המופיע במדרש (שיר השירים רבה, פרשה א; קהלת רבה, פרשה א), הדורש את המילים "על מות" מלשון עֲלמוֹת, ילדות ונערות צעירות.

בזווית אישית

באמצעות מילה אחת מדגיש הבעש"ט שני רבדים סותרים במהות האדם: ברובד העליון הוא מדגיש את האדם האמור להתרחק כדי למצוא את עצמאותו, אך ברובד העמוק, התרחקות זו היא גם צעידה לקראת מותו
המילה מֵת אמורה לבטא את הסוף האנושי המוחלט. לכאורה לא יכול להיות משהו "גמור" יותר מכך. והנה אנו מוצאים במקורות את השימוש במילה מתים (כאן בשווא ולא בצירה) במובן של אנשים, בני אדם. למשל בספר דברים (ב, לד): "כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף", ומוכרים לנו הצירופים השגורים כמו "מתי מספר", "מתי מעט" ועוד. אכן אחד מפלאי העברית מתבטא במילים ובשורשים המכילים דבר והיפוכו באותה עת. די אִם נזכיר את השבר, שהוא גם הפירוק והחורבן וגם המזוֹר והפתרון, או את השורש פק"ד שיש בו גם את המניין ושיא הנוכחות וגם מן ההיעלמות והנפקדות.
דומני שהמשל של הבעש"ט מעורר בחריפות את המתח החיוני הזה. הקרבה לאל היא תנאי קיומי הכרחי. כל הקיום, ובתוך כך גם המין האנושי, מתחייה מאמיתת הימצאותו של הקב"ה. למעשה האפשרות של קיום עולמי כלשהו "מחוץ" לבורא היא בלתי נתפסת בשכל אנושי, ואולם הכרחית כדי למנוע חס ושלום תפיסה המזהה בין הטבע לבין האל. האדם במובן זה ספוּן על ריבונו של עולם גם ברובד ההכרתי והרוחני. האדם המאמין עורג לבוראו ומבקש את קרבתו מתוך הגיגיו, רגשותיו ועבודת השם. גם מהלך זה הוא דיאלקטי. אין לאדם קיום בלי זיקה מלאה למקור האלוהי, ובאותה עֵת האדם לכאורה אמור לממש את עצמאותו ולבחון את דרכו מתוך בחירה חופשית ומתוך מאמץ אישי קבוע. המקור לכוחו של האדם הוא האל, אשר ממנו מבקשים "להיפרד" כדי לבטא את הכוח הזה. האב בסיפור, ובעומקו של דבר – הקב"ה, "משחרר" את הילד, ואולם ככל שהילד מתרחק מאביו, הוא עלול לאבד את כוחו ואפילו להסתכן בנפילה. הבעש"ט מדגיש אפוא ברובד העליון את האדם האמור להתרחק כדי למצוא את עצמאותו, אך ברובד העמוק, התרחקות זו היא גם צעידה לקראת מותו. קיימת כאן תחושה עזה של המפגש בין החיים ובין המתים, לא רק במובן של מעגל החיים אלא כשני גורמים המחיים וממיתים זה את זה. ואולי זה גם הפתח לסוג של תחיית המתים, של "מתי מדבר" השורדים, של חזון העצמות היבשות של יחזקאל ועוד.
גם ברובד הפרטי ביותר, האב מלמד את בנו ללכת, ולמעשה מכשיר בכך את הילד להתרחק ממנו. אִם הילד לא יממש את האפשרות, הוא לא יזכה לחיים עצמאיים. אִם יתמיד בהתרחקות, פניו של האב, כמו גם חינוכו ואישיותו, ייעלמו ממנו, וחלק חשוב בתוכו יתבטל.