להרים את השַׁחַת
איך גערה של גוי מלמדת את החסידים להיות רוחניים יותר?
פעם אחת טייל היהודי הקדוש ז"ל עם תלמידיו בשדה, ופגשו בגוי אחד שעגלת השַׁחַת שלו התהפכה. צעק הגוי אל היהודי הקדוש ותלמידיו שיעזרו לו להעמיד את העגלה ולטעון עליה את השַׁחַת. הלכו לעזור לו לטעון את השַׁחַת, אך קשה היה להם הדבר, ולא היה בכוחם לעזור לו. קָצַף עליהם הגוי ואמר להם בלשון פולנית: "מֶאזֶייש, אלֵיי נֵכצֵ'ש!", כלומר, שיכולים הם להרים את השחת אבל אינם רוצים. כששמע זאת היהודי הקדוש, אמר לתלמידיו: "שומעים אתם מה הוא אומר? הוא אומר שיכולים אנו לרומם אפילו את האות ה-ה"א שבאותיות השם הקדוש (שהרי ביידיש השחת נקראת "הֵיי"), אלא שאיננו רוצים מספיק."
האם אפשר להרים את השַׁחַת? שחת מציינת בעברית לא רק מאכל בהמה ירוד, אלא גם בור ואפילו גיהינום. כיצד אפשר לרומם את המציאות הגשמית המוטלת בכבדות על הארץ?
א. היהודי הקדוש ותלמידיו מתמודדים עם השאלה ומצליחים לחלץ ממנה תובנה חדשה: בעזרת התרגום מיידיש הם מבינים כי אף שאת השחת הגשמית אין בכוחם להרים, הם יכולים לפחות לחלץ מתוך ההֵיי הגשמי (השחת, בפולנית ובשפות נוספות) את ה-ה"א הרוחנית (האות ה'), כלומר – נקודה רוחנית וקדושה נסתרת. מנקודת מבט זו, אפילו גערתו הפולנית של הגוי מתפרשת כאמירה רבת השראה.
ב. סיפורים רבים הקשורים ברבי יעקב יצחק מפשיסחה, הלא הוא היהודי הקדוש, קושרים בכוח הרצון ובמאמץ. "היהודי" האמין כי כוח הרצון והעמל הם תכונות חשובות ביותר שיהיו לחסיד.
רבקה כרמי
פרופ' רבקה כרמי היא נשיאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב, האישה הראשונה בתפקיד זה. בעבר כיהנה בתפקד דיקן הפקולטה למדעי הבריאות. פרופ' כרמי היא רופאת ילדים, פגים ותינוקות וחוקרת בתחום הגנטיקה הרפואית.
"היהודי הקדוש" מלמד מנהיגים ומובילי דרך, שאם הם רוצים להפוך אנשים למחויבים באמת למען מטרה מסוימת, עליהם למצוא אינטרס משותף שירומם וילהיב אותם
הסיפור מעלה את השאלה שבה מתלבטים מנהיגים, מורים ומובילי דרך למיניהם: איך מניעים אנשים לפעולה? איך מאתרים את המכנה המשותף, שיזוהה על ידי כל אחד מהפרטים בקבוצה כמטרה אישית חשובה, שלמען מימושה המוצלח יהיה מוכן לגייס את כל כולו? איך מגייסים אנשים לביצוע מטלה מסוימת, ברורה וסופית, דוגמת הרמת עגלה שהתהפכה והרמת ערימות השחת שנפלו מעליה? אך הרבה מעבר לכך, השאלה היא איך מגייסים פרטים וקבוצות למימוש חזון, רעיון, או תכנית אסטרטגית, שהיא פרי דמיונם או משאלת לבם של יחידים.
כאשר יש לקבוצה אינטרס לקידום סדר יום מסוים, היא נרתמת כאיש אחד לביצוע המשימה. האינטרס יכול להיות פועל יוצא של אידאולוגיה, צורך ענייני, אילוץ קיומי, תגמול מפתה או כל עניין אחר שיכול לאחד סביבו את חברי הקבוצה. קבוצות יכולות לקום סביב עניין או מטרה משותפים לחבריהן או, אם הן כבר קיימות, הן יכולות לפעול לקידום נושא המעסיק אותן באותו רגע. אלו הן התארגנויות ״מלמטה״, וכל זמן שקיימת הסכמה בין החברים על המטרה והדרך – המימוש יהיה תלוי בראש ובראשונה במחויבות המשותפת של כולם ובהתלהבות העשייה.
אבל מה קורה כאשר מורה, מנהל בכיר, מנהיג או מוביל דעה מבקשים לקדם ״מלמעלה״ רעיון או תכנית שלשמם הם צריכים לגייס אנשים בעלי עניין שונה, שאינם מחוברים בהכרח לרעיון שלהם? מאמרים וספרים רבים נכתבו על פרקטיקות מנהיגותיות שמטרתן רתימת פרטים וקבוצות לקידום אג'נדות של מובילי דרך. המשותף לכל הדרכים והשיטות הוא היכולת להעניק הרגשת בעלות של הפרט על הרעיון או המטרה, או לפחות הרגשה של שותפות עזה – ובעקבות כך יצירת מחויבות והתלהבות, שאי אפשר להצליח בלעדיהן.
תלמידיו של היהודי הקדוש ז"ל ״הלכו לעזור״ לגוי ״לטעון את השחת״. אף שרצו לעזור מטוב לבם, יש להניח שהמשימה לא הצליחה לגייס את מיטב מרצם ויכולותיהם. בלשון ימינו, זו לא הייתה מטרה שהם היו מוכנים ״להתאבד עליה״. ברגע שהמנהיג, היהודי הקדוש ז"ל, הגדיר את המשימה באופן שבו כל אחד מהתלמידים ראה אותה כמטרה אישית נעלה – לרומם את האות ה"א שבאותיות השם הקדוש, ועוד יותר מכך – העלה את האפשרות שאינם ״רוצים מספיק״ לעשות כן, הוא הצליח לגייס אצלם את כל הרצון והעמל הדרושים למימוש המשימה.
נראה כי זהו תפקידו של מנהיג או מוביל דרך, שרוצה להניע אנשים לפעולה: לאתר את המכנה המשותף שככל אחד מהפרטים בקבוצה יזהה אותו כמטרה אישית חשובה שלמען מימושה המוצלח יהיה מוכן לגייס את מלוא רצונו, מחויבותו והתלהבותו.
