להציל את הטובע
צדיקים חסידים רבים היו ידועים בהתנתקות מהסובב אותם לטובת שוטטות בעולמות עליונים. אך לפעמים מטרת ההתנתקות הייתה לעזור לאדם שנמצא בצרה
פעם אחת ישב הבעש"ט לסעוד עם חסידיו, ופתאום באמצע הסעודה הרים את ידיו והחל לעשות תנועות של אדם השוחה בנהר, ותוך כדי כך קרא בקול: "שוטה שבעולם, עשה כמוני ותינצל!"
הסובבים אותו התפלאו על כך מאוד, אך לאחר שעה קלה הגיע לשם יהודי אחד וסיפר בהתרגשות: "לפני זמן קצר איתרע מזלי ונפלתי לנהר עם העגלה שלי. פחדתי מאוד מכיוון שאיני יודע לשחות, אך לפתע חשבתי לעצמי: 'אני את ידיי כך וכך!' עשיתי זאת ובעזרת השם עלה בידי להגיע לחוף, וכך ניצלתי".
פעם אחרת ישב הבעש"ט בסעודה ופתאום צעק ואמר: "שוטה, הלא ראית כמה גויים בשדה, זרוק את הבֵּייגְל שבידך והם יראו אותך ויבואו.
אחר שעה אחת בא איש אחד וסיפר כי נפל אל הנהר ולא היה מי שיצילו. כמה גויים היו במישור גבוה מן הנהר, ולא יכלו לראותו. פתאום נזכר כי יש בידו מאפה כעך, בייגל. מיד זרק את הבייגל אל הגויים שבשדה, והם באו והצילו אותו.
סיפורים רבים מתארים רגעים שבהם הבעל שם טוב או צדיקים אחרים היו מתנתקים ממציאות היום-יום ונמצאים במקום אחר, בדרך כלל בעולמות העליונים. אולם לפעמים, כמו בסיפור הזה, הרבי עוזב את מציאות החולין כדי לעזור לאדם אחר בצרה, ללמד אותו לשחות או לעזור לו בעת מצוקה.
הצדיק שבסיפור הופך ל"קול פנימי" המסייע לטובע, אף בלי שידע זאת. בסיפור מתקיימים ערכים הנוגעים לעניין החינוך – המעורבות העמוקה של המורה, הרוצה ללוות את התלמיד והחניך ו"להצילו". בנוסף, המורה הופך לקול שאותו שומע התלמיד מתוך עצמו, ובכך יודע כיצד לצאת ממצוקות שונות.
