להיות ספר
מדוע אין להידחק כל כך אפילו לסעודת מצווה? ר' יצחק מוורקי מותח ביקורת על ההצטופפות של החסידים הנדחקים זה אל זה, ומלמד אותם שיעור בענווה ובכבוד הזולת.
רבי יצחק מווּרקִי היה מתלמידיו של החוזה מלוּבּלין. שנים רבות לאחר פטירת החוזה נהג ר' יצחק לשהות בלובלין בשבת. באותה השבת הוזמן ר' יצחק להשתתף בסעודת ברית מילה שנערכה בבית המדרש של רבו, ועמו עוד רבים מגדולי העיר ורבניה.
השולחן נערך כפי שהיה נהוג בחייו של החוזה – לאורך קירו הצפוני של בית המדרש, וראשו בכותל המזרח, במקום שבו נהג החוזה לשבת.
הנוכחים ביקשו מר' יצחק כי ישב בראש השולחן, אך ר' יצחק סירב ואמר כי מאימת רבו, מעולם לא העז אפילו לעבור את חצי הדרך אל כותל המזרח. כך ישב ר' יצחק בירכתי השולחן, וראשו של השולחן נותר ריק.
צפיפות רבה הייתה במקום, והאנשים נאלצו להידחק כל כך, שנראו כאילו הם שוכבים זה על גבו של זה.
אמר להם ר' יצחק: "דעו לכם שהדבר אסור. הלוא כל יהודי הוא ספר קודש, ואין להניח עליו שום דבר."
שאל ר' גֵצְל, אחד מתלמידי החכמים שנכחו באותו מעמד: "אם כל יהודי הוא ספר קודש, הרי שהדבר מותר – שכן מותר להניח ספרי קודש זה על גבי זה!"
"לא הבנת את דבריי," ענה לו ר' יצחק, "כוונתי הייתה שכל יהודי יראה את חברו כספר קודש, ולא יאמר על עצמו שהוא כזה."
על פי ההלכה, אין להניח חפצים של חולין על גבי ספר קודש כגון תנ"ך או תלמוד. לדעתו של ר' יצחק מוורקי, על האדם לראות תמיד את חברו כספר קודש, אך את עצמו כחפץ של חולין, וכך להתייחס בכבוד לחברו.
הסיפור עוסק במתח שבין הרצון לשוויון מעמדי בתוך קבוצה ובין הערך של כבוד הזולת והענווה האישית.
ההצטופפות של הקהל היא תופעה נפוצה מאוד מראשית ימיה של התנועה החסידית ועד ימינו, וניתן לראות בה צדדים חיוביים ושליליים. בעיני החסידים הייתה הצפיפות אחד מסימני ההיכר של השוויון המעמדי ביניהם, כשהם לצדו של הרבי.
ר' יצחק מסביר לנוכחים כי השוויון משמעו ענווה של האדם ביחס לעצמו, ולא זלזול במעמדו של האחר. אם ערך השוויון גורם לחוסר ענווה ולזלזול בכבודו של הזולת, הרי הדבר פסול.
ענווה זו באה לידי ביטוי גם בהתנהגותו של ר' יצחק, ששמר על כבודו של רבו ולא העז לשבת בראש השולחן, כמי שאינו ראוי לכבוד זה.
