להיות יהודי גדול
על יהודי לזכור את הכוח שנמצא בידו ולהשתמש בו בעת הצורך, בלי להתבייש. כך מסביר הרבי מרוז'ין לאחר שהתבקש "לצוות" משהו על אלוהים בעצמו.
פעם אחת שהה רבי ישראל מרוּז'ין בשבת בעיר קַמֶניץ. באו לבקרו שני רבני ערים מן הסביבה, ועמם גם אברך אחד, חסיד צעיר מן העיר רוּז'ין.
פנה ר' ישראל אל האברך ואמר לו: "הנה גם אתה כאן, יושב בין הרבנים. ואכן – גם אתה ראוי להיות דיין ופוסק הלכה, ואם כן הנכם שלושה רבנים ואתם יכולים לשמש כבית-דין. רוצה אני לבקש מכם כי תפסקו פסק-דין שתהיה שנה זו שנה טובה ומבורכת לעם ישראל."
אמר אחד הרבנים: "אם מבקש אתה זאת – מוכרחים אנו לקיים את דבריך. אבל לא נעשה זאת אלא אם כן תסכים גם אתה להצטרף אלינו בדבר זה."
אמר הר' מרוּז'ין:
"דבר זה כבר עשיתי בעבר. לפני שנים, כשעוד הייתי בעיר רוז'ין, חלה איש כפרי אחד מן הכפר הסמוך לעיר. באה אשתו של החולה אל רבה של עירנו ואמרה לו: 'כבר שנים רבות אנחנו גרים בכפר הזה. בכל פעם כשיש שאלות בענייני הלכה, בכל שאלה ובכל מחלוקת איננו שואלים איש, אלא באים אליך, שואלים את עצתך ומקיימים את הוראותיך. ועכשיו אבקש רק זאת – שתפסוק לי פסק-דין שבעלי יבריא ויחזור לאיתנו.'
לא יכול היה רבה של עירנו לסבול את צערה ובכייהּ של האישה. הוא קרא לשני אנשים שישבו עמו, כדי שייחשב הדבר לבית-דין, וכתבו פסק-דין כפי שביקשה האישה.
גם אז חשש הרב תחילה לעשות כן, והתנה את הדבר בכך שאסכים לדבריהם, ואני הסכמתי והוספתי את חתימתי.
כך אמרתי אז וכך אומר גם הפעם: במקרים כאלו אסור להצטנע, ומותר לאדם להתנהג כאיש המעלה וכיהודי גדול וחשוב.
קראתי על כך את הפסוק 'ועתה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי' (במדבר יד, יז). בפסוק זה נכתבת האות יוּ"ד כאות גדולה, כדי שיזכור כל 'יוּד' – כך נקרא יהודי ביידיש – כי בזמנים כאלו עליו להיות יהודי שלם וגדול."
סיפור זה הוא אחד מתוך סיפורי חסידים שבהם פוסקים רבנים פסק הלכה, המחייב גם את אלוהים, ואפילו מעמידים את האל למשפט. סיפורים נודעים בעניין זה מופיעים כבר בתלמוד (כך בסיפור הידוע "תנורו של עכנאי", תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף נט עמוד ב, שבו מציית אלוהים לפסק ההלכה שנקבע על ידי תלמידי החכמים, ואף אומר "נצחוני בניי").
בדרשתו לפסוק משתמש הרבי במשחק מילים, כי יהודי נקרא ביידיש "יוּד". הרעיון המרכזי העולה מן הסיפור הוא שעל יהודי לזכור את הכוח שנמצא בידו, ולהשתמש בו בעת הצורך. עליו להעריך את עצמו כמי שיכול להיות "יהודי גדול" ולקבל אחריות על מצבה של החברה ושל אחרים הנמצאים במצוקה.
ביטוי לכוח הנמצא בידו של האדם הוא יכולתו להיות דיין ופוסק הלכה. ואכן, לפי דיני התורה, כל שלושה אנשים – אפילו כאלו שאינם רבנים – יכולים להרכיב "בית דין" שלפסקיו יש תוקף משפטי. הרבי מעודד את האברך הצעיר שבסיפור להעז ולשבת בבית הדין המאולתר, ומספר כיצד הוא עצמו – אף על פי שלא נשא במשרת רב – הצטרף לפסק דין שחִייב אפילו את אלוהים בעצמו.
