לא להוריש חזנות
החזן הזקן לא רוצה להמשיך בתפקידו כדי שלא יחשבו שהתפקיד שייך לו ובניו צריכים לרשת אותו
אדם אחד נבחר בידי הציבור בשל צדיקותו להיות חזן בימים הנוראים ושימש בתפקיד שנים רבות, אך בסוף ימיו לא רצה יותר להיות חזן
שאלו אותו: מדוע לא תהיה חזן כמו בכל שנה?
אמר להם: אם אשמש חזן ואמות- אחרי מותי יבקש בני את התפקיד, והמצוות אינן ירושה. אני רוצה שכבר בחיי יימצא האדם המתאים ביותר לכך. הציעו את התפקיד לפלוני בן פלוני שהוא צדיק וחכם בתורה וגומל חסדים.
אנחנו מצפים שבנו של האיכר ייכנס למגפי אביו, שבִתה של הפרופסורית תקבל את ראשות הקתדרה, ושבנו של הרב יהיה רב. הציפיה הזאת הייתה אפילו רווחת יותר בימי הביניים, התקופה שבה נכתב הסיפור. אז היו המקצועות מנוהלים בידי גילדות, אגודות של בעלי מקצוע שלחבריהן היה מונופול על העיסוק במקצוע והם הורישו אותו לבניהם.
בית הכנסת, כך אומר לנו החזן הזקן, איננו חלק מהנוהג הזה, ותפקיד בבית הכנסת איננו נכס העובר בירושה.
אפשר לחוש שדברי רבי יוסי במסכת אבות במשנה "התקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך" (אבות, ב, יב) עומדים ברקע הסיפור, ונראה שהדברים אינם משליכים רק על הורשת התפקיד מהאב לבניו. לא זו בלבד שהחזן הוותיק מבקש שלא יעבירו את התפקיד לבנו, אלא הוא גם מסרב להיאחז בו בעצמו.
