הסיפור

פעם אחת ישן רבי יוסף, המגיד מפּולנאָה, שנת צהריים. והנה ראה בחלומו דברים עליונים, ושמחה גדולה בשמים. כששאל בחלומו מפני מה שמחים, ענו לו: "רבי זוּשָא מאַניפּוֹלי אמר דברים יפים בעולם הזה. דברים אלו, הם שגרמו לשמחה הגדולה."
אז שמע ר' יוסף בחלומו את דבריו של ר' זושא, שגרמו לאותה השמחה.
אחר כך שמע: "ולזה לך האות והסימן, שכל מה שראית ושמעת אמת הוא – שמיד בהקיצך משנתך יבוא ר' זושא לעירך."
וכך היה. מיד כשהקיץ משנתו שמע רעש והמולה, כי בא ר' זושא לעיר.
לא יכול היה ר' יוסף להתאפק, וביקש מר' זושא לדבר עמו בצנעה ובחדר סגור. אז סיפר ר' יוסף לר' זושא את שראה בחלומו.
מיד התחיל רבי זושא לבכות בכייה גדולה, ואמר: "הלוא את זה אפשר לאבד ברגע אחד."

---

על הסיפור

למרות הצלחתו לגרום שמחה גדולה בשמים, לא חש ר' זושא שמחה וסיפוק. ר' זושא אינו רוצה לשמוח בהצלחתו, כי הוא מודע לכך שהצלחה זו אינה דבר תמידי, וכי היא עלולה להיעלם ברגע.
הסיפור עוסק בכך שתחושת הסיפוק בעקבות הצלחה או הישג עלולה להטעות, וליצור אשליה כי זהו מצב מתמיד. לעתים תחושת הסיפוק שבהישג מייצרת את האשליה כי מעתה יהיה קל לשחזר את ההישג, וכי הוא מעיד על שינוי בלתי הפיך ומתמיד. ר' זושא מסרב להתמכר לסיפוק שבהישג כי כך הוא מזכיר לעצמו שעליו להמשיך ולהתאמץ עוד ועוד.
ר' זושא מבין כי דווקא הצלחתו מביאה עמה גם מחויבות ואחריות. בכיו מעיד על המודעות לכובד האחריות המתלווה להצלחה.

בזווית אישית

רבי זושא גורם לשמחה גדולה בשמים, מדוע אם כן במקום לשמוח הוא בוכה? ייתכן שהוא מבין שהצלחתו זמנית בלבד, כי היא הושגה בעקבות דברים יפים שאמר בעולם הזה ולא בעקבות דברים שעשה
רבי זושא, למדתי, היה מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש (שאבי היקה טען שהוא מצאצאיו, ואני לא השכלתי וגם לא הספקתי ללבן אתו את הטענה הזאת). זושא היה סמל של תמימות, ענווה, אהבת הבריות וטוב לב. דמותו של ר' זושא, כפי שהצטיירה בדמיוני, התאימה מאוד לסיטואציה שבה הוא בוכה ״בכייה גדולה״ בתגובה לידיעה על ההצלחה הגדולה, אולי האולטימטיבית מבחינתו, לגרום ״שמחה גדולה בשמים״. זהו בכי של התרגשות על עצם ההצלחה לשמח בדבריו היפים, לא כל שכן על המעלה העליונה של ההצלחה הזאת.
אך טבעי להתרגש עד דמעות. אפילו מסרט. אבל במיוחד מהצלחה – הצלחה בבחינה של ביצוע משימה קשה, פענוח תעלומה, פיצוח סוגיה או זכייה בהישג גדול מכל סוג: בחירה למלכת יופי או לכלת פרס נובל. כל הצלחה, גם על פי הגדרה אישית מצומצמת, יכולה לגרום בכי גדול של התרגשות. זה קורה לכולנו.
אבל ר' זושא לא בכה מהתרגשות על ההצלחה שלו – אלא על ההבנה שההצלחה הזאת היא זמנית, אפילו רגעית. כי לדבריו, ״הלא את זה אפשר לאבד ברגע אחד״.
מדוע הצער גדול כל כך? האם משום שהסיפוק ברגע ההצלחה הוא זמני וקצר, בעוד שההצלחה עצמה מביאה עמה כובד אחריות ומחויבות להמשיך במאמץ להצלחות נוספות? ואם כן, מדוע זה מצער? האם ההצלחה לא מייצרת בעצמה מוטיבציה להמשך הצלחה? האם הנטייה האנושית, לפי הרגשתו של ר' זושא, היא לנוח על זרי הדפנה, להסתפק בתהילה ולהתמכר לתחושת הסיפוק שבהישג?
ייתכן. אבל אני רוצה להציע פרשנות אחרת: ר' זושא אכן בכה בכייה גדולה בגלל ההבנה שההצלחה שלו היא זמנית בלבד. זמנית – מכיוון שהשמחה הגדולה בשמים הגיעה בעקבות דברים יפים שאמר בעולם הזה ולא בעקבות דברים שעשה.
גדולי החסידות, כל אחד בדרכו, הדגישו את שלושת השלבים בתהליך הפעולה של האדם: מחשבה, דיבור, מעשה. ואכן, סוף מעשה במחשבה תחילה – הסוף, מה שאנחנו שואפים להגיע אליו, הוא המעשה. הוא גם מה שיישאר קיים בסופו של דבר. תהליך פעולה שייגמר בשלב המחשבה או הדיבור ולא יגיע לכלל מעשה – יסתיים בלא כלום, או כפי שהתבטא דוד בן-גוריון, ״חזונות בלתי ממומשים הם חזונות שווא״.
הגם ש״הדיבור הוא מהות הנפש – ועל כן הצדיק האמיתי יכול להבין על ידי הדיבור מהות נפשו של המדבר״, כדברי ר׳ נחמן מברסלב, ר' זושא מבין שהשמחה הגדולה בשמים על דברים יפים שאמר בעולם הזה היא רגעית ביותר. זו שמחה על המהות היפה של נפשו שלו ואולי גם על מה שהדברים היפים הללו יכולים לעשות לתלמידיו. אבל הצלחתו לשמח את השמים היא זמנית בלבד כי בפועל לא תישאר כל עדות להצלחה שלו. היא נעלמת ברגע אחד מכיוון שהיא תוצאה של דיבור יפה ולא תוצאה של מעשה בר קיימא.
אנשים נוטים לדבר ולא לעשות כי הדיבור קל מהעשייה. דיבור חכם ואסרטיבי עושה רושם מידי, מחצין מסר וגורם התפעלות (שמחה בשמים), אבל אם איננו מוביל לעשייה – הוא חולף, לעתים קרובות ללא זכר. עשייה נחבאת אל הכלים והצלחתה מתגלים רק לאחר זמן, אבל ההצלחה הזאת היא בת קיימא כמו גם השמחה שהיא גורמת.