כד של דמעות
רבי זאב מזבאריז סירב לשתף פעולה עם אלו שרצו להשיב מלחמה נגד יהודים שפגעו ביהודים אחרים מתוך אהבת ישראל.
בימיו של ר' זאב מזְבַּאריז גברה ידם של יהודים שפרקו את עולה של היהדות. אלו הציקו לפשוטי העם ולתלמידי החכמים, ואף מסרו יהודים לידי השלטונות.
באותם הימים נאספו צדיקים רבים כדי להתייעץ כיצד להיפטר מרשעים אלו. הסכימו הנאספים ביניהם כי כדי לפעול הם זקוקים להסכמתם של השניים שהתברכו במידת "אהבת ישראל" – רבי משה לֵייבּ מסַסוֹב ור' זאב מזבַּאריז.
באו אל ר' משה לייב, והסכים לעצתם. אך כאשר באו אל ר' זאב, לקח אותם אל מרתף ביתו והראה להם כד שהיה טמון שם. וכך אמר:
"כל ימיו עסק אבי, רבי יחיאל מיכְל מזְלוֹטשוֹב, בתיקון המידות. מתאמץ היה ובוכה כדי לתקן כל מידה ומידה שבנפש, עד שהיה ממלא כד של דמעות על כל אחת ואחת מן המידות. אבל אני – רק מידה אחת נותרה בידי, מידה זו של אהבת ישראל. כד אחד של דמעות מילאתי אני על תיקונה של מידה זו, וכעת רצונכם לקחת זאת ממני?"
המונח "כד של דמעות" נשמע ביטוי מטפורי, וכך הוא מופיע גם בתהלים ובתלמוד ("שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ", תהלים נו, ט; תלמוד בבלי, שבת, דף קה עמוד ב), אך בסיפור זה מתואר כד ממשי, ובו אוסף ר' זאב מזבאריז את דמעותיו.
ר' זאב שמר בכד את דמעותיו על תיקון המידה הנפשית (התכונה) של "אהבת ישראל", והדבר מעיד עד כמה חשובה לו מידה זו. הסיפור רומז אולי לכך שמידה זו חשובה כמו כל שאר המידות, וראוי לשמור עליה בכל מחיר, גם ביחס ליהודים שהם פושעים ומזיקים.
שמירת כל דמעה ודמעה מעידה אולי על החשיבות שמעניק ר' זאב לכל יהודי באשר הוא, גם אם מצבו המוסרי ירוד מאוד.
