יציאת הנשמה היתרה
צאת נשמתו של אדם היא רגע של עצבות שבו אדם רוצה להתנחם בקרב אוהביו. אבל יציאת הנשמה היא גם סמל
פעם אחת עשה הבעל שם טוב את השבת בכפר אחד עם חסידיו. כשהגיעה הסעודה השלישית, הנמשכת משבת אחר הצהריים לתוך הלילה של מוצאי שבת, התכנסו גם תושבי הכפר אצל בעל הנכסים של הכפר שהזמין אליו את יתר היהודים לסעודה, והם שרו יחד. ראה הבעל שם טוב שסעודתם של היהודים הכפריים עושה רושם טוב בשמים. לאחר הסעודה קרא למארח ושאל אותו לפשר הסעודה: "למה אתה משקיע כל כך הרבה בסעודה השלישית?" השיב לו המארח הכפרי: "שמעתי שאנשים אומרים: 'הלוואי שנשמתי תצא בין אנשים מישראל,' ושמעתי שכתוב שבשבת יש לכל אדם נשמה יתרה היוצאת ממנו במוצאי שבת. לכן אמרתי לעצמי: 'אני רוצה שהנשמה היתרה שלי תצא ממני בין אנשים מישראל,' ולכן אני מזמין אלי אנשים כדי להוציא את השבת יחד."
שמח הבעל שם טוב מאוד מתשובתו של המארח.
בזמנו של הבעל שם טוב קשה היה לקיים אורח חיים יהודי בכפר. קהילות היהודים הקטנות לא יכולות היו להחזיק מוסדות תרבות משל עצמן. על רקע זה אפשר לראות את מסעותיו של הבעש"ט לכפרים כהליכה אל אזורי הספר של החיים היהודיים. גם הציפיות הרוחניות מהיהודים הכפריים אינן גבוהות, אולם להפתעתו של הבעש"ט, אותם יהודים מתאספים בחבורה בסעודה השלישית של השבת, סעודה הנמשכת אל תוך הלילה של צאת השבת. עשיר הכפר מסביר את ההתכנסות הזאת על רקע הבדידות של יהודִי כפרי המבקש שבמותו יהיו לצדו אֶחיו היהודים.
המשל לשבת של המארח הכפרי הופך את הבקשה למות בקרב יהודים – למטפורה. יציאת השבת היא הזמן שבו עוזבת את האדם הנשמה היתרה שהיא מנת חלקו בשבת. זהו הזמן שבו האדם יוצא מן החמימות של השבת אל הזרות המאפיינת את ימות השבוע. זהו רגע של בדידות המהול בעצבות, ולכן היהודים שבכפר בוחרים לחלוק את הרגע הזה יחד.
