הסיפור

א. פעם אחת התקבץ קהל גדול סביב שולחנו של רבי נפתלי מרוּפְּשיץ. בין הנוכחים היו רבנים ותלמידי חכמים וגם פשוטי עם ובעלי-בתים מקרוב ומרחוק. באותה השעה היה שרוי ר' נפתלי בשמחה, ורוח של בדיחות ושעשוע נחה עליו.
התחיל הרבי לספר על גדולת אבותיו הקדושים, שהיו כולם גאונים ותלמידי חכמים נודעים. אמר: "ראיתם שאין בעולם איש שהוא 'מיוחס' כמוני, הן מצד משפחת אביו והן מצד משפחת אמו. אם יש אדם בעולם כולו שהוא מיוחס ממני, הייתי שמח להכירו."
אחד הנוכחים היה אדם פשוט, חסיד ירא שמים מטְרַנסילבַניה שברומניה. קרא האיש ואמר: "רבי! אני מיוחס יותר ממך."
ביקש הרבי מן האיש שיתקרב אליו, ושאל: "ומהו הייחוס שלך?"
"אני," השיב האיש, "היחיד מכל משפחתי שמקפיד להניח תפילין וליטול את ידיו לפני אכילת לחם."
צחק הרבי צחוק גדול והכריז: "הרומני צודק! הוא מיוחס יותר ממני!"
אמירה זו ששמע מן היהודי מרומניה חשובה הייתה לרבי מאוד, והוא שב והזכירה עוד פעמים רבות.
ב. באותה הסעודה, המשיך ר' נפתלי ואמר: "אסביר לכם, רבותיי, מה ההבדל בין 'יחסן' שכמוני ובין אדם פשוט, ללא ייחוס אבות.
תארו לכם אדם צדיק פלוני, שהוא תלמיד חכם ועובד את השם באהבה וביראת שמים. הוא משתדל לקום בחצות הלילה לקונן על חורבן בית המקדש וחשכת הגלות. טובל הוא במקווה הטהרה ומעיין בספר הזוהר, בתורה, בתלמוד, בשולחן ערוך ובמפרֹשים עד שמאיר היום. אחר כך הוא מתכונן לתפילה בהתעוררות הלב ובהתלהבות, קורא תהלים ומשניות, נותן צדקה והולך להתפלל במניין שבבית הכנסת. גם שם כולו לב ודבקות ונעימות של קדושה. רק לקראת חצות היום אוכל הוא דבר מה, מתוך ייסורי הנפש – 'האם עשיתי מספיק עבור הנפש, שאני מתפנה להשביע את הגוף?'
הצדיק מנחם את עצמו ואומר – 'עבור איש פשוט שכמוני, שהוא בנו של טוחן או חייט, עשיתי מספיק.' כך הוא עובד את אלוהים בדבקות ומעודד את עצמו כשהוא נזכר במוצאם הנחות של אבותיו."
"כעת ראו," אמר ר' נפתלי, "עד כמה שונה אני ממנו:
גם אני מזדמן לי שאני קם בחצות הלילה. גם אני לפעמים לומד תלמוד ומפרֹשיו, 'שולחן ערוך' ואפילו קצת קבלה. לפעמים אני קורא קצת תהלים לפני התפילה כמוהו. וגם אני הולך לאכול ושואל את עצמי – האם כבר יצאתי ידי חובתי? האם בכלל התחלתי לעשות את הדבר הנכון? האם פעלתי מתוך דבקות ויראת שמים?
אז נזכר אני באבי ובשאר אבותיי הצדיקים ומבין שצדקתי – אכן נחות אני. קטן ופחות ערך.
זהו ההבדל ביני ובינו. כעת יודעים אתם מהי מעלתו של בעל ייחוס כמוני."

---

על הסיפור

מי מיוחס יותר – הר' נפתלי מרוּפְּשיץ או החסיד הפשוט, שהוא היחיד בכל משפחתו שמניח תפילין? עבור החסיד מרומניה, המילה "מיוחס" משמעה "מיוחד" ו"נבדל לטובה", ולא אדם שאבותיו מפורסמים.
היותו של אדם בנם של צדיקים ואנשי מעלה מפורסמים אינו בהכרח יתרון. כפי שהראה ר' נפתלי, הייחוס הרם גורם לו בעיקר ייסורי מצפון, ואף יכול לגרום לו שלא להתגאות בעצמו. עם זאת, ייסורים אלה עשויים להיות גם המניע להתפתחות ולשיפור עצמי.
סיפור זה מכיל את מגוון התחושות העולות באדם כאשר הוא משווה בינו ובין דמויות גדולות מן העבר. השוואה כזו גורמת ייסורי מצפון וענווה, אך גם יכולה להיות המניע לפעולה ולעשייה. השוואה כזאת יכולה לנסוך באדם תחושה של גאווה וערך עצמי, דווקא בשל הקשר שלו אל אישים אלה. עם זאת, גם אדם שאין לו קשר לאישים מפורסמים כאלה, עשוי לחוש תחושה של ערך עצמי דווקא בשל העובדה שהגיע להישגיו בכוחות עצמו בלבד.