הסיפור

פעם אחת נסע רבי דוד מלֵלוֹב בדרכים, ועמו תלמידו רבי יצחק מווּרקי. כשהגיעו אל עיר אחת, ראתה אישה את ר' דוד, ומיד החלה להכות אותו. הייתה זו אישה עגונה, שבעלה עזב אותה בלא גט. כשראתה את ר' דוד, חשבה בטעות שזהו בעלה, ובשל כך הכתה אותו.
שאל אותה ר' דוד על סימן גופני שהיה בבעלה, שאינו ניכר כלפי חוץ, וכך הוכיח לה שאינו בעלה. אז הבינה האישה כי זהו ר' דוד מללוב, איש קדוש ומפורסם, והחלה לבכות על שהכתה אותו ועל הביזיון שאירע לה.
פייס אותה ר' דוד ואמר: "לא אותי הכית, אלא את בעלך, אלא שטעית וחשבת כי הוא אני."
והוסיף ואמר: "הנה כך אמר יוסף לאחיו, לאחר שהתפייס עמם: 'וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה' (בראשית נ, כ). פירוש הדבר, שרוב המריבות והמחלוקות מתרחשות בשל טעות. אדם 'חושב' על חברו שהוא דיבר או עשה לו דבר מה, ולבסוף מתברר שלא היו דברים מעולם."

---

על הסיפור

ר' דוד מללוב היה צדיק חסידי שהִרבה לנדוד בדרכים ולפגוש את האנשים הפשוטים והסובלים. האישה האומללה חשבה שהוא בעלה שברח בלי לתת לה גט, ובכך שלל ממנה את האפשרות להינשא מחדש.
ר' דוד לא כעס על האישה, כי הבין שמדובר בטעות.
ר' דוד, ואחריו גם ר' יצחק מוורקי, תלמידו, האמינו בחשיבות של המפגש בין בני אדם. סיפור זה, למשל, עוסק בפער שבין הפנים לחוץ. מפגש חיצוני, כזה שאין בו היכרות ממשית וקרובה, מביא לטעויות ולמריבות, אבל מפגש עמוק ופנימי יותר (כמו הסימן הפנימי שהראה ר' דוד לאישה), מאפשר הבנה הדדית וחמלה.