הסיפור

ר' לוי יצחק מברדיטשוב היה עורך לעצמו חשבון נפש בכל לילה. לפני שהיה שוכב לישון היה מעיין במעשים שעשה באותו היום ומדקדק עם עצמו כחוט השערה, ואם מצא במעשיו פגם, היה מתוודה ושב בתשובה.
וכך היה וידויו של ר' לוי יצחק. אומר היה לעצמו: "לוי יצחק לא יעשה כך שוב." אחר כך שב ואמר: "לוי יצחק, אבל גם אתמול אמרת כך!" – "נכון," המשיך וענה, "אבל הפעם אני מתכוון באמת!"

---

על הסיפור

יש מידה של תמימות בווידוי הקבוע של ר' לוי יצחק. השיחה שהוא מנהל עם עצמו נשמעת כמעט ילדותית. זו גם הסיבה שבגרסאות אחרות מיוחס הסיפור לדמות תמימה מובהקת אחרת – ר' זושא מאניפולי.

בזווית אישית

וידויו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב מראה שגם אם טעינו, חשבון הנפש עצמו מעיד שאנו בדרך הנכונה. בכנות הגדולה הזאת יש ממד של נחמה.
חשבון נפש
אֲנִי לֹא פּוֹרֶטֶת סְלִיחוֹת לִשְׁטָרוֹת,
וְלֹא מְוַתֶּרֶת.
יֵשׁ בִּי כֹּחַ גָּדוֹל וּקְשֵׁה עֹרֶף שֶׁלֹּא מַרְפֶּה
וְלַמְרוֹת ש דּוֹפֵק לִי הַלֵּב בְּחָזְקָהּ,
אֲנִי לֹא פּוֹרֶטֶת –
רְגָעִים קְטַנִּים עַל מִזְבַּח הָרֶגֶשׁ
וְלֹא צְלִילִים מַכְבִּידִים מֵרִשְׁרוּשֵׁי מַטְבְּעוֹת

שיר שפרסמתי בספרי ״אז מה היה לנו פה״, שירה על קו הגבול/מחווה לרולאן בארת (ספרא, 2016).

בחרתי בסיפור זה של רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעיקר בזכות התוקף האישי שאני חשה שיש בו מבחינתי, כבעלת תשובה, כמי שנעה בין העולמות ונדרשת לחשבון נפש אחר.
המבנה של הדיבור העצמי בסיפור החסידי הקצר והאהוב הזה ממחיש את הדרמה האנושית, את מלחמת היצר והיצירה, את המקום שבו אנחנו שואפים ורוצים, אך עדיין נמצא פגם שמונע מאתנו להגיע אליו. הרצון והמעצור הוא קונפליקט מניע במחזות ובסרטים, והוא חומר גלם ספרותי לכותבים רבים, בעיקר למשוררים. המתח בין הרצוי למצוי הוא מתח גורלי, מתח שנע בין הנסתר לגלוי, מתח מזדמן ומעיק, שאנו חשים בו פעמים רבות ושונות.
בסיפור הקצר הזה, הרבי מברדיטשוב מגלם את תמצית אפסיות האדם ובה בעת גם את גדלותו. יש בסיפור מוסר השכל חשוב ומסר מעצים – הכול בסדר. גם אם טעינו, חשבון הנפש עצמו מעיד שאנו בדרך הנכונה. הכנות שובת הלב הזאת חודרת ללבו של כל מי שקורא את הסיפור. יש בה ממד של נחמה, עבודת ה׳ בכנות פשוטה. וצריך לזכור, שהרבי מברדיטשוב היה תלמיד חכם גדול וצדיק גדול, ואם הוא מדבר על ״פגם״ ועורך חשבון נפש, על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים לערוך אותו.
בדיעבד, רק היום אני מבינה שלמעשה עצם האמירה/שאלה בשם הספר שלי הייתה בשבילי דרישה לחשבון נפש. כמי שבחרה בדרך מסוימת באמצע חייה, התגעגעתי ליצירה החופשית וקשה היה לי להבין את גבולותיה בעולמי החדש, עולם ההלכה והדרש.
בעלי תשובה הם ״עם״ – כי מי שביצעו בחירה כה נחרצת בחייהם, לעולם יצטרכו לשאת בעול עברם. יש כאלה שעבורם העבר מביך או מעיק ולכן הם מעדיפים למחוק אותו כליל, יש כאלה שהעבר הוא תזכורת נעימה לאהבת ה׳ שלהם, מקור לצמיחה והשוואה, ויש כאלה שלא התרחקו מספיק מהעבר ודואגים לאזן את שאיפותיהם לעתיד באמצעותו. אין דרך אחת. וככל שהדרכים רבות ומגוונות, כך מציאותם של בעלי התשובה במרחב הישראלי מעניינת יותר.
חידושו של הרבי מברדיטשוב הוא שכל יום צריך לחזור בתשובה, שכולם חוזרים בתשובה, ושחזרה בתשובה וחשבון נפש תמידי הם דרך חיים.

(מרלין וניג היא חוקרת קולנוע חרדי, מבקרת קולנוע, מרצה ומשוררת. בעלת תשובה, נשואה לאברך ואם לשבעה.)