חסיד אני
מה יעשה חסיד צעיר בבית הקפה? האם ייקח את הכוס - בניגוד לחוקי הצניעות שהוא נוהג בהם - הישר מידה של המלצרית? האם יחצין את עובדת היותו חסיד, או שיעדיף להצניע זאת?
כשהיה ר' שמחה בּוּנים מפְּשיסחָה אדם צעיר, שהה פעם בעיר דנציג לרגל עסקיו. נהגו אז הסוחרים, שכאשר גמרו ביניהם איזו עסקה היו שותים יחד משקה חריף או קפה. כך נהג גם רבי בונים, וכשנסתיימה עסקה נכנס לשתות עם שאר הסוחרים, וביקש לשתות קפה שחור. הסוחרים קיבלו את הכוסות מידה של המלצרית, וזו הושיטה גם אל רבי בונים את כוסו. ר' בונים, שלא נהג לקחת דבר מידה של אישה, עשה עצמו כאילו דעתו מוסחת, כדי שתבין המלצרית ותניח את הכוס על השולחן. אולם זו בכוונה לא הניחה את הכוס על השולחן אלא המשיכה לעמוד עם הכוס בידה, כדי להעמיד את החסיד הצעיר במבוכה. לפתע פנה אליה בצעקה: "האין את רואה שאני חסיד!". מרוב בהלה שמטה הנערה את הכוס, וזו התנפצה על הרצפה והנערה נמלטה מן המקום.
אחר כך אמר רבי בונים: "מצטער אני על שמוכרח הייתי לומר בקול שאני חסיד. הלא לכך התכוון דוד המלך כשאמר: 'שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי' (תהלים פו, ב) – שמור את נפשי, שלא אצטרך לומר שאני חסיד".
בסיפור זה ר' שמחה בונים מפְּשיסחָה נאלץ – מתוך המבוכה שבה היה שרוי – לומר בקול רם כי הוא חסיד. עובדה זו ייסרה אותו לאחר מכן, הוא היה מעדיף שלא לומר זאת ולשמור את הדבר בלבו.
מה רע בכך שאדם אומר על עצמו שהוא חסיד?
אולי יש בכך משהו מן הגאווה.
בנוסף, ייתכן שהעובדה שהוא צריך להזכיר את היותו חסיד מעידה על כך שהוא התרחק מן המקום שבו עליו להיות, וכעת כבר לא מובן מאליו שהוא חסיד.
עוד אפשר שחסידות של אדם חסיד מתבטאת בזהות אישית, אינטימית ועדינה, ולא בהצהרה מוחצנת. אולי חש רבי בונים כי אם יאמר זאת בקול רם, משהו מן החסידות שבנפש יהפוך להצהרה חיצונית בלבד.
