חמורתו של רבי פנחס בן יאיר
אתונו של רבי פנחס בן יאיר נגנבת אך מוחזרת לאחר שהיא מסרבת לאכול, ומתברר שהחמירה על עצמה מעבר למה שנדרש ממנה
חמורתו של רבי פינחס בן יאיר נגנבה לילה אחד בידי שודדים,
והייתה מוסתרת אצלם שלושה ימים ולא אכלה דבר.
לאחר שלושה ימים החליטו השודדים להחזיר אותה לבעליה
כדי שלא תמות ותסריח את המערה שלהם.
הוציאו אותה מחוץ למערה.
הלכה ועמדה בכניסה לבית של בעליה והחלה לנעור.
אמר רבי פינחס בן יאיר לתלמידיו: פתחו למסכנה הזו שכבר שלושה ימים לא טעמה כלום.
פתחו את השער ולא נכנסה.
אמר להם רבי פינחס: תנו לה משהו לאכול.
אמרו לו: רבי, היא אינה רוצה לאכול.
שאל אותם: הפרשתם תרומות ומעשרות?
אמרו לו: כן.
שאל: האם הפרשתם או שנתתם לה דמאי שספק אם הפרישו ממנו את התרומות והמעשרות?
אמרו לו: ולא כך לימדנו רבנו: הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע וְלִבְהֵמָה … פָּטוּר מִן הַדְּמַאי? (משנה, דמאי א', ג)
אמר להם: מה נעשה למסכנה הזאת שהיא מחמירה על עצמה.
הפרישו תרומות ומעשרות מהדמאי, ואכלה.
לכאורה יש לפנינו סיפור מופת של צדיקים על רבי פינחס בן יאיר – שאפילו אתונו מקפידה על קלה כחמורה, אלא שייחוס ההחמרה דווקא לחמורה – ונראה שמשחק המילים מכוון שכן אפשר היה להשתמש במילה אתון – מעיד על כך שיש כאן גם הלצה המזהירה אותנו מפני החמרה מופרזת הראויה אולי לחמורים.
מה שתורם לאופי הקומי של הסיפור הוא המקום המרכזי שניתן לאתון, בעוד שיתר הדמויות – חבורת הגנבים מזה והחכם ותלמידיו מזה – הם דמויות משנה. למרות שמדובר בבעל חיים שהוא סביל בדרך כלל, במקרה הזה היא הדמות שמניעה את הסיפור.
עם זאת, בהקשר התלמודי נלקח הסיפור ברצינות, ומסופר בהקשר של סיפור אחר שבו שני חכמים סמכו זה על זה בהפרשת תרומות ומעשרות ובסופו של דבר איש מהם לא הפריש. בסוף ר מובאת בשמו של אחד מהם, רבי זעירא, האמירה הידועה: "אם הראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים". אמירה זו מבטאת את הרעיון שאנחנו תמיד לא מחמירים מספיק, ולא זו בלבד אלא שאפילו חמוריהם של הראשונים טובים מאיתנו.
