הסיפור

מעשה היה במלך פרס שנטה למות.
אמרו לו הרופאים אין לך תקנה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך תרופה ממנו.
ענה אחד מן הרופאים ואמר לו: אם רצונך, אלך אני ואשיג לך חלב לביאה, ותן לי עשר עיזים לצורך כך.
ציווה המלך לעבדיו ונתנו לאיש עשר עיזים.
הלך האיש לגוב אריות, והייתה שם לביאה אחת מינקת גוריה.
ביום הראשון עמד מרחוק והשליך לה עז אחת ואכלה אותה.
ביום השני התקרב האיש מעט אל הלביאה והשליך לה עז נוספת.
וכן בכל יום ויום, ולאחר עשרה ימים כבר היה קרוב אליה, ושיחק עמה ולקח מחלבה והלך לו.
וכשהיה בחצי הדרך בחזרה אל המלך, ישן וראה חלום, שהיו כל איבריו מתווכחים זה עם זה.
אמרו הרגליים: אין בכל האיברים חשוב כמותנו, שאם לא היינו אנו הולכים לא היה יכול להביא מן החלב.
ענו הידיים: אין חשוב כמותנו, שאם לא היינו אנו שחלבנו את החלב, לא היה קורה דבר.
העיניים אמרו: אנו למעלה מן הכול, שאם לא היינו מראים לו את הדרך לא היה נעשה הדבר.
ענה הלב ואמר: אני למעלה מן הכול שאלמלא לא נתתי לו העצה לא הועיל כלום.
ענתה הלשון ואמרה להם: אם לא הייתי אני, מה הייתם עושים?
ענו לה כל האיברים ואמרו לה: אין בך בושה להשוות עצמך אלינו? את סגורה ונתונה במקום חושך ואפלה, ונוסף לכך אין בך עצם כשאר כל האיברים.
ענתה להם הלשון ואמרה: היום תאמרו שאני מלכה ושליטה עליכם.
שמע האיש את הדברים האלה ונבהל, והקיץ משנתו והלך לו לדרכו.
הגיע לארמון ונכנס למלך ואמר לו: הא לך חלב כלבה.
מייד קצף המלך וציווה לתלותו.
וכשהיה הולך להיתלות, היו כל האיברים בוכים.
אמרה להם הלשון: הלוא אמרתי שאין בכם ממש. אם אני מצילה אתכם, תודו לי שאני שולטת עליכם?
אמרו לה: כן.
מייד אמרה הלשון לתליינים: השיבוני אל המלך. השיבו התליינים את האיש אל המלך.
אמר האיש למלך: למה צווית לתלותי?
אמר לו המלך: הבאת לי חלב כלבה במקום חלב לביאה, רצית לקרב מיתתי.
אמר לו האיש: ומה אכפת לך שיעשו לך תרופה ממנו? ונוסף לכך, דע לך כי הלביאה יש המכנים אותה כלבה.
לקחו מן החלב שהביא האיש ובדקוהו ונמצא חלב לביאה, ושלחו את האיש לשלום.
אמרו האיברים ללשון: עכשיו אנו מודים לך שאת שולטת על כל האיברים.
וזה מה שנאמר "מות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

---

על הסיפור

בסיפור-בתוך-סיפור שלפנינו ישנם שני שליטים: האחד שולט על ממלכתו ביד רמה וברגע אחד יכול לחרוץ למוות ובמשנהו לחיים, והשני הוא מלך פרס. הלשון ממחישה לשאר האיברים את השפעתו המכרעת של הדיבור, העומד בניגוד לגודלה של הלשון שאפילו אינה נראית לעין וחבויה בתוך הפה.
הן בחלום והן בסיפור המסגרת מובלע גם הצד השני: המלך הוא אומנם שליט, אך כשעמד בפני חיים ומוות לא היה יכול להינצל ללא רופאיו וללא האיש האמיץ והחכם שסיפק לו את חלב הלביאה. כך גם הלשון, היא אומנם השולטת ויכולה ברגע לחרוץ חיים, אך לאדם אסור לסמוך עליה בלבד, והמוח (לב האדם בלשון המדרש) נדרש לכוון את מעשיה, לנוצרה או לשחררה. אם כן, אפשר לקרוא את הסיפור לא כמציג את הלשון כשליטה אבסולוטית, כי אם כמתאר ממלכה שכל איבריה חשובים לפעילותה. לצד הצגת הלשון כשליטה, ממחיש הסיפור את הסכנה של לשון שאיננה סרה למרותו של האדם ועושה ככל העולה על רוחה, אפשרות השקולה לגורלה של ממלכה שבראשה עומד מלך עריץ