הסיפור

פעם פגש אהרן בן ברק, ממקימי המושב נהלל, בחברו חיים פרידה מהמושבה באר יעקב. פרידה לבש מכנסיים ארוכים וחולצה מגוהצת עם שרוולים, ונעל נעליים. התפלא בן ברק מאוד:
"מה קרה לך פרידה? לשם מה הגינדור?" שהרי פרידה הוביל מהפכה אופנתית בבאר יעקב: חקלאות בגופייה ומכנסיים קצרים.
ענה לו פרידה: המכנסיים עוד מבית אבי מפולניה, והיום יום חופש ואני נוסע ליפו לשלם לבנק".
"מה לך ולבנקים?" חקר בן ברק.
"היום אני משלם לחשבון האדמה שלי", השיב פרידה והדגיש את המילה "שלי" כי רצה לעקוץ את חברו בוויכוח המתמשך ביניהם: אדמה פרטית, או אדמת הקרן הקיימת?
השיב לו בן ברק: אדמת נהלל שייכת לכלל ואני רוכש את זכותי לעבוד אותה מתוך כך שאני מתמסר לה. והיה אם אפסיק לעבוד שוב לא תהיה לי הזכות להחזיק באדמות לאום. ומי ישפוט מי מאיתנו מסור יותר לגאולת הארץ?
ואכן התמסרותו של פרידה לאדמתו הייתה אין-סופית. נחלתו הייתה מטופחת ועציו רעננים, ופעמיים בשנה לבש פרידה חליפה, נסע ליפו, ושילם על חלקת אדמתו ההופכת לקניינו הפרטי. ואף כי בן ברק חלק על השקפותיו של חברו, הוא העריך אותו על מסירותו.

---

על הסיפור

התנגדותם של בני העלייה השניה לבעלי האדמות במושבות הובילו רבים מהם להתיישבות שיתופית: הקבוצה, הקיבוץ והמושב. אך לרעיון זה היו גם מתנגדים, וחלק מבני העלייה השנייה השתלבו בערים ובמושבות.
בן ברק מן המושב נהלל מתאר מפגש עם חברו מן המושבה באר יעקב. החבר, פועל מבני העלייה השנייה, היה לבוש שלא כהרגלו כבורגני, ובן ברק הופתע עד מאוד והקניט אותו על לבושו. החבר מזדרז לתקן את הרושם השגוי כאילו נטש את הסגנון הפועלי, ומקניט בחזרה על פי דרכו: אני אעבוד כאיכר על אדמתי שלי, ולא על אדמה שניתנה לי בחסד.
בן ברק לא מפקפק בחלוציות של חברו, ברור לו כי חיים פרידה מסור לחיי העמל בארץ והוא אף משבח את חריצותו ואת סגנונו האופנתי החלוצי: מכנסיים קצרים וגופייה הנעדרים גינונים בורגניים מיותרים. אולם בן ברק סבור שקרקע פרטית איננה הדרך הראויה לכינון חברת מופת ציונית חלוצית. חליפתו הארוכה של חיים פרידה מגיעה מן העולם הישן, מפולין, ואין הוא לובש אותה דרך קבע. אולם להשקפתו יש מקום לחליפות כייצוג לקניין בורגני כאשר מדובר בבעלות על קרקע בארץ ישראל. לכן, גורס פרידה, יום חג הוא ללבוש את החליפה, לנסוע לבנק ביפו ולהעביר תשלום על נחלתו.
פרידה סבור שבעלות על הקרקע יוצרת זיקה של מחויבות לחיים של עמל, ומאפשרת קשר רב- דורי אל הנחלה החקלאית. לעומתו, בן ברק רואה את הקניין הפרטי כסמל של דאגה צרה לאינטרסים, חיבה יתרה לממון ומעמד כלכלי, וזאת על חשבון המסירות וההתמסרות לצורכי הציבור.
מקורן של שתי העמדות הוא בהתנגדות של העלייה השנייה למושבות העלייה הראשונה. עמדה מעין זו של פרידה אפשר לראות בסיפור על הטיול לזכרון יעקב. הוא וחבריו ראו בקבלת עזרה מן המוסדות המיישבים אבק של חלוקה, מעין זו שסיאבה את מושבות העלייה הראשונה. הם האמינו שאין תחליף לקרקע פרטית ולרכוש פרטי כי טבע האדם אינו מותאם לחיי שותפות. לעומת זאת, בן ברק סבור שיציבות לאומית בארץ ישראל תושג רק על ידי ויתור על הקרקע הפרטית ושאר השקפות כלכליות גלותיות־בורגניות שבהן החזיקו אנשי מושבות העלייה הראשונה.
על אף המחלוקות העקרוניות בין בן המושב ואיש המושבה, העריכו השניים זה את זה והמחלוקת לא הפרידה ביניהם.