זכות הצעקה
ברנר משתתף בוועידת ההסתדרות ומתפרץ לדיון. יושב הראש מבקש להשתיק וברנר עונה: גם למי שאין זכות דיבור יש זכות צעקה
מעשה שהיה. בוועידת ייסוד ההסתדרות ישב הסופר יוסף חיים ברנר בשולחן הסופרים והעיתונאים אך לא היה ציר רשמי בוועדה.
אנשי מפלגות הפועל הצעיר ואחדות העבודה התווכחו בלהט. ברנר הִרבה בקריאות ביניים שעיכבו את מהלך הוועידה, עד שיושב הראש, יוסף שפרינצק, נזף בו: "אין לך כאן רשות דיבור!".
בלהט ברנרי טיפוסי השיב לו הסופר: "אבל יש לי זכות הצעקה!"
זכות הדיבור הוא מושג חשוב לכל התארגנות דמוקרטית, היא מבטיחה דיון תקין ושומרת על רף נימוס בסיסי. אולם האם זכות הדיבור היא חזות הכול? הסיפור מתאר ימים סוערים בתנועת הפועלים בארץ ישראל, הימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור, שבהם הארץ עמדה לקלוט אלפי צעירים שרצו לבנות בה את חייהם. יוסף טרומפלדור היה ממובילי תנועת החלוץ ופנה במכתב פומבי לראשי המפלגות בבקשה שיתעלו לגודל השעה ויתאחדו. הוועידה התקיימה בחיפה כמה חודשים אחרי נפילתו של טרומפלדור. בוועידה ביקש ברל כצנלסון להקים הסתדרות עובדים כללית, ואילו המפלגות השונות דרשו לשמור על עצמאותן הפוליטית. ברנר הגיע לוועידת חיפה אבל לא הייתה לו זכות דיבור בגלל עניין תקנוני – הוא לא ציר בוועידה אלא משקיף משולחן הסופרים. ברנר מסרב לקדש את התקנות. התרגשותו וסערת נפשו נבעו מעוצמת החשיבות שייחס למהלכים בתנועת הפועלים. כשיוסף שפרינצק גוזר עליו שתיקה מסיבות של נימוסים פרלמנטריים, משיב ברנר במשפט שהיה למטבע לשון בעניין זכות הצעקה והמחאה. באמצעות הביטוי הקצר והקולע הוא טען כי לצד זכות הדיבור הפורמלית יש גם קול של מצפון שאין להשתיקו ולכן אין לכופף את הרוח לתקנון.
