לו היה נכנס רב זושא אל סוכתי הצנועה, לבטח היה מחייך אליי.
"על מה תחייך?" הייתי שואלת. "הלא יהודים רבים הזמינו אותך לסוכותיהם, בהם גם עשירים כקורח וראה את סוכתי, צנועה היא מדי, ענפי הדקל שהשגתי בקושי מספיקים לכסות את מחצת גגה וגם הקישוטים כבר עייפים משנים קודמות"
רב זושא היה נוגע בבד העוטף את סוכתי בעיניו מחפש אחר הלולב, האתרוג ההדס והערבה וכשהיה מוצא אותם, היה מביט בי ומבקש "שבי, סוכות היום, הרבה אוכל הכנת ועוד לילה מלא שירים לפנינו"
לא הייתי ממרה את פיו, גם לא כשהיה בוצע מן הלחם שהגשתי לו וטובל בחמאה המלוחה שקניתי.
לא הייתי מתקנת אותו ומעמידה אותו על טעותו הכל כך ברורה, כי לחם, חמאה ומעט ירקות, זה כל מה שהיה בסוכתי הדלה.
ואל תשאלוני מהיכן אני יודעת ואיך אני מעזה לנחש, אך מוכנה אני לתת את חיי, על כך, שסוכתי הקטנה והרעועה, הייתה הופכת בזכות ענוותו ושמחתו הבלתי-אמצעית של הרב זושא, לסוכה המפוארת ביותר בעיר, זו שהזמירות המושרות בה שבעה ימים ברצף, פותחות כל שערי שמיים ומביאות איתן את שעת הרצון.
כי זו גדולתו של הרב הנחבא אל הכלים, של הרב המחייך, הצנוע והשמח בחלקו.
איך כתוב במסכת אבות "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה.
ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם"
ובסוכה ההיא, היה מספר לי הרב על גמילות חסדים, על אהבת אדם נקייה וטהורה ועל יופיה של הארץ ומתיקותם של דברי התורה. וכשהיה מספר על ההוא, הכל היכול, אביר ישראל, בורא העולם, היה מנמיך את קולו מפאת כבודו ומשכנע אותי שכל נתיבותיו שלום.
את זה הרב ארצה בסוכתי, את רב זושא, שכן, צמאוני הולך וגובר עליי, הצמאון לענווה, לאצילות ולצניעות-
ואם יבוא רב זושא לסוכתי,
ארווה צמאוני
ואת המים הנותרו לי,
אעביר הלאה לזה שנשאר צמא,
כך ילמד אותי הרב,
מכולם,
רק הוא ילמד אותי,
לאהוב
ולחלוק במעט שיש לי.
זושא קר לו
איך ר' זושא מחמם את הסוכה, ולמה היא יכולה להישרף? על להט התמימות וחום הלב.
פעם ביקר רבי זוּשָא מאַניפּוֹלי אצל רבי יֵיבִי – הלוא הוא רבי יעקב יוסף מאוֹסטְרהָא – בחג הסוכות. ישבו השניים בסוכה עד שהגיע הלילה. רצו אנשי הבית להציע מיטה בסוכה בעבור זושא, אבל ר' זושא סירב, וביקש לישון על הארץ. הפצירו בו שיישן על המיטה, כדי שלא יתקרר, אך ר' זושא התעקש ולא הסכים.
בעל הבית, ר' ייבי, שכב בסוכה במיטתו כהרגלו, והתכסה בשמיכה חמה, ור' זושא שכב לידו על הרצפה הקרה.
אך מיד כאשר שכב ר' זושא על הארץ, נשמע קולו של ר' זושא: "קר לזושא," והנה הסוכה התחממה מעט. שוב אמר: "זושא – קר לו." מיד נעשה חם בסוכה כל כך, עד שר' ייבי הסיר את השמיכה החמה שהתכסה בה. וכשקרא ר' זושא בפעם השלישית, נעשה החום בסוכה בלתי נסבל.
קרא הרב ייבי: "ר' זושא, מה רצונך בכך – לשרוף לנו את הסוכה?"
אז חדל ר' זושא מקריאותיו ושכב בשקט.
ר' זושא מחמם את הסוכה באופן נִסִי. סיפורים חסידיים רבים מתארים חימום שנעשה בדרך נס. סיפורים אלה אינם משקפים רק את ההתמודדות הקיומית של החסידים, שחיו בארצות הקור שבמזרח אירופה, אלא גם את משיכתה של החסידות אל האש והחום בהיבט הדתי, הנפשי והרגשי.
בסיפור זה נפגש ר' זושא מאניפולי – הידוע בתמימותו הילדותית ביחסיו עם אלוהים – עם ר' ייביי מאוסטרהא, שנודע כמי שמקפיד במיוחד על מצוות הסוכה, ומסרב לעזוב אותה גם בתנאי מזג אוויר קשים.
דרך דמותו של ר' זושא והסיפורים עליו, החסידים מתארים את כוחה של התמימות, ואת יכולתה להשפיע על המציאות ולשנות אותה. תמימותו הילדותית כמעט של ר' זושא גורמת לאלוהים לחמם אותו כמו שהורה מכסה בשמיכה את ילדו. התעקשותו לישון על הרצפה כנראה קשורה למסירות המוחלטת שלו, ובכך מרמזת גם על "אש" פנימית שלוהטת בלבו של ר' זושא.
ייתכן גם שיש בסיפור ביקורת מרומזת על ה"אש" שמביא איתו ר' זושא. ההתלהבות והדבקות המוגזמת עלולות לשרוף, ובשל כך מבקש ממנו ר' ייבי להפסיק את הדבר ו"לצנן את האש".
מרסל מוסרי
מרסל מוסרי – ילידת 1990, סופרת שהוציאה את ספריה במימון המונים. בעלת טור שבועי במעריב ותוכנית רדיו. בשנת 2014 נבחרה לאחת מ- "40 הצעירים המבטיחים בישראל" מטעם מגזין פורבס.
