הסיפור

פעם נסע רבי יצחק-אייזיק מקַאלִיב לעשות את השבת בכפר אחד. ובעת תפילת קבלת שבת נשמעה המולה גדולה והתברר כי דלקה פרצה באסם התבואה של מארחו של ר' אייזיק. בעל הבית רצה לצאת מיד ולכבות את השרפה כדי להציל את רכושו. תפס אותו ר' אייזיק בידו ואמר לו: "עצור – עצור. רוצה אני לספר לך סיפור חשוב".
וכך סיפר הרבי: "כשרבי זוּשָׁא מאַנִיפּוֹלִי היה משרת אצל המגיד ממֵזרִיטש, תפקידו היה להכניס עצים אל התנור ולהבעירו. פעם אחת, סמוך לקבלת שבת, עלו הלהבות שבתנור כל כך, עד שפרצו מן האח והאש אחזה בבית.
באותה השעה שרוי היה ר' זושא באמירת תהלים בהתלהבות גדולה כל כך, שלא שם לב למה שאירע. באו אליו ואמרו לו – 'זושא – זה בוער!' ואולם ר' זושא רק המשיך ואמר תהלים בקול רם עוד יותר. שוב ושוב צעקו אליו – 'זושא – זושא! זה בוער!' לבסוף פנה אליהם ואמר: 'נו, אז בוער. אבל בתורה כתוב גם "וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ" (במדבר יא, ב)'. והנה, מיד לאחר שאמר כך ר' זושא שקעה האש ודעכה."
לאחר שסיים את הסיפור אמר ר' אייזיק למארחו: "ועכשיו, כמו בסיפור, גם אני אומר לך – הלוא כתוב 'וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ'"
לאחר מכן, במוצאי השבת, מצאו באסם התבואה מעין בור עמוק שבו שקעה האש.

---

על הסיפור

הסיפור יוצר הקבלה בין התלהבותו של ר' זושא מאניפולי ובין האש הבוערת: ר' זושא מתלהב מאמירת התהלים וגם האש "מתלהבת" (מלשון להבה) ובוערת. כלומר, אפשר להניח שהתלהבותו של ר' זושא היא שהבעירה את האש.
הסובבים את ר' זושא אינם מודעים לקשר בין האש ובין אמירת פסוקי התהלים, והם סבורים שרבי זושא שקוע בעולמו ואינו מודע למתרחש סביבו. ואולם שוב, הפסוק שרבי זושא מצטט מהתורה הוא זה שגם מכבה את האש. כלומר, ר' זושא מצית את האש בלימוד פסוקים מתהלים ומכבה אותה בפסוק מהתורה.
גם לזמן שבו מתרחש הסיפור יש חשיבות. בכניסת השבת מדליקים נרות, ובמהלכה אסור להדליק או לכבות את האש: אותו כוח המסמל את כניסת השבת אסור לשימוש בשבת עצמה. ר' יצחק אייזיק מקאליב משתמש בסיפור כדי למנוע חילול שבת: הוא מוציא את בעל הבית ממצב של בהלה להצלת רכושו ומספר לו סיפור. באמצעות הסיפור הוא נכנס לנעליו של ר' זושא ומחולל שוב את הנס של כיבוי האש. הסיפור מצנן את הבהלה של בעל הבית הכפרי ומכוון אותו אל האפשרות לפעול בעולם באמצעות דיבור ולא באמצעות מלאכה האסורה בשבת.