הסיפור

רבי אלימלך מלִיזַ'נְסְק סיפר משל על אהבתו של הקדוש ברוך הוא לבניו:
אב ובנו נסעו יחד בעגלה סמוך ליער. באותה העת, הבשילו ביער תותי בר מתוקים. ראה אותם הבן וביקש מאביו שימתין לו עד שילקט לו מעט מהם. בעל כורחו עצר האב את העגלה ואמר לבנו: "'מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז' (ישעיה ח, ג) – לקֵט מהר את שללך, כי אין לנו פנאי להתעכב." אבל הבן הלך אחר תאוותו, ליקט תותים ושב וליקט. צעק האב: "בני! אין לנו פנאי. עלינו להמשיך בדרכנו." אלא שהבן היה שקוע בתאוותו, ולא רצה ללכת משם.
כשראה זאת האב חמל על בנו. בן יחיד היה לאביו, ואף שנהג בטיפשות, רבו רחמיו של האב עליו. על כן אמר לבנו: "רואה אני שמתעכב אתה ביער זמן רב, ואני חושש שתסתבך בין העצים עד שלא נמצא עוד זה את זה. על כן אתן לך עצה – בכל כמה רגעים תקרא אלי: 'אבא! אבא!' ואני אענה לך 'בני! בני!'. דע לך, שכל זמן שאתה שומע אותי, הרי גם אני שומע אותך. אבל אם לא תשמע שוב את קולי, תדע שהסתבכת והתרחקת ממני, ועליך לרוץ בחזרה עד שתמצא אותי שוב."

---

על הסיפור

האדם מתואר במשל זה כמי שהולך אחר תאוותו – תותי הבר המתוקים – ובשל כך מתרחק מאביו – אלוהיו. על פי המשל, רחמיו של האב על בנו גורמים לכך שאינו מנסה להשיבו אליו בכוח אלא מניח לו ללכת בדרך שאינה רצויה לו. נוסף לכך, האב אינו עוזב את בנו ביער, אלא מציע עצה – עליהם לקרוא זה לזה וכך לשמור על קשר, גם כשאינם רואים זה את זה.
נראה כי הנמשל הוא האמונה שלפיה אלוהים הניח את האדם בעולם הזה ונתן בידו את האפשרות לבחור גם ברע. עצתו של האל לאדם – גם לאדם החוטא – לא לנתק את הקשר והתקשורת ביניהם. התקשורת שבסיפור בנויה על קריאה הדדית – על האדם לקרוא לאלוהיו, ולהקשיב ל"קריאותיו" של אלוהים אליו.
בסיפור זה משתקפת הגישה החסידית, שלפיה הקשר הישיר שבין האל לאדם – קשר של אהבה ודיבור ישיר – הוא הדבר החשוב מכול, והוא זה שמסייע לאדם גם כאשר אינו הולך בדרך הנכונה.
במובן כללי יותר, סיפור זה נוגע גם בהיבטים חינוכיים או משפחתיים – גם כאשר החניך או הבן אינם עושים את הדבר הנכון, ראוי שיישמר הקשר האישי וההדדי עם המורה או ההורה האוהב.