ועצר את השמים
הבעל שם טוב ראה כיצד אדם פשוט מצליח להפוך מילים של עונש וקללה לברכה גדולה על ידי פירוש שגוי למשמעות המילים. בכך גרם האיש לברכה גדולה ולשפע של גשם
בימיו של הבעל שם טוב היתה פעם בצורת קשה. באותם הימים ראה הבעש"ט אדם פשוט שהתפלל וצעק את הפסוק: "וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא, יז).
התפלא הבעש"ט על שאדם זה מבקש עצירת גשמים, אך כיוון שראה שתפילתו של האיש מתקבלת ורצויה בשמים, לא גער בו.
לא עבר זמן רב וירדו גשמים.
אז קרא הבעש"ט לאיש ושאל: "מה הייתה כוונתך כשקראת 'וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר'?"
ענה האיש: "אפרש לך את המלים – 'וְעָצַר' פירושו 'וסחט'. הקדוש ברוך הוא יסחט את השמים ויוציא מהם גשם רב כל כך, עד ש'לֹא־יִהְיֶה מָטָר' עוד בשמים, רק ירד הכל אל הארץ."
המילים "וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר" (דברים יא, יז) נאמרות בתפילות שחרית וערבית, כחלק מן הפסוקים של "קריאת שמע". בהקשרן המקורי, המילים מתארות עונש של עצירת גשמים לאלו ש"יפתה לבבם" ויסורו מן הדרך הטובה והראויה. ואולם, האיש הפשוט "מתפלל" את המילים האלה בנוסח של בקשה, כיוון שהוא מפרש אותן הפוך מן המשמעות המקורית.
מן הסיפור נראה כי אף שהאיש פירש את המילים באופן שגוי, תפילתו התקבלה. אישיותו הפשוטה והתפילה התמה שנשא (ואולי גם ההומור שבעצם הסיטואציה) הן שגרמו למילות הקללה להפוך לברכה.
בכך מזכיר סיפור זה סיפורי חסידים רבים אחרים העוסקים בחשיבותם של תום הלב והכוונה, ואת יתרונה של תפילה פשוטה שיכולה להפוך אפילו מילים קשות למילים של ברכה.
דרך אחרת לקרוא את הסיפור היא שהאיש פירש את המילים בצורה מקורית בכוונה- בנוסח המקורי אף מוזכר כי המילה "סחיטה" המופיעה בספר בראשית (מ, יא) אכן מתורגמת לארמית "וְעַצָרִית".
ואולי התכוון האיש למילה "אצר" במשמעות של "אגר" , לאגור את המים ואחר כך- לא יישאר מטר בשמים, כי כל מה שנאצר יֵרד לאדמה.
על כל פנים, רבות הפעמים שחסידים דרשו דרשות שבהן הם הפכו פסוקים של קללה למילים של ברכה.
