הסיפור

פעם אחת אמר רבי לוי יצחק מברדיטשוב: ריבונו של עולם – מוכרח אתה למחול לעוונותיהם של ישראל. אם תִּשָּׂא חַטָּאתָם ותמחל להם – טוב ויפה. ואם לא – אגלה הסוד, שאתה משתמש חלילה בתפילין פסולות.
שהרי בגמרא נאמר כי גם הקדוש ברוך הוא מניח תפילין, ובתוכן, מה כתוב? "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל ב ז, כג; תלמוד בבלי, ברכות, דף ו עמוד א). פסוק זה עוסק בשבחם של ישראל, ואם לא תמחל לעוונות הרי שהפסוק אינו מתקיים, והתפילין שלך כביכול אינן כשרות.

---

על הסיפור

ר' לוי יצחק מברדיטשוב נודע בכינוי "סנגורן של ישראל", כלומר מי שידע כיצד "לייצג" את בני ישראל כמו סנגור (עורך דין) במשפטם מול אלוהים. בשל כך, מופיעים בשמו שיחות וויכוחים שהוא ניהל עם אלוהיו, כמו שמופיע בסיפור שלנו.
הטיעון המובא כאן עוסק ב"תפילין של הקדוש ברוך הוא", על פי הנאמר בתלמוד, כי גם אלוהים מניח תפילין. וכשם שבתפילין שמניחים יהודים כתובה אמונתם באל, הרי בתפילין של אלוהים כתובה אמונתו בבני עמו. על בסיס אמירה זו מאיים ר' לוי יצחק כי התפילין של האל "ייפסלו" אם הוא לא ימחל על העוונות של בני עמו וירומם אותם.
באופן כללי נוגע הטיעון של ר' לוי יצחק בזיקה שבין האל והאדם. על פי דבריו, לא רק בני האדם זקוקים לאל, אלא גם האל זקוק לבני עמו – ובהכללה, לבני האדם באשר הם. רעיון זה מובא בדרכים שונות במדרשים ובתורת הסוד היהודית, שלפיה בריאת העולם נעשתה בשל הצורך האלוהי בבני האדם. לאל יש אינטרס בהצלחתם של בני עמו, ורבי לוי יצחק "מנצל" זאת.
אפשר לומר שגם ביחסים בין בני אדם, כאשר מישהו מעניש אדם קרוב לו, הרי שבכך הוא עצמו נפגע ונענש. וגם להפך – כאשר אדם מתפתח ועולה, גם קרוביו מתגאים ומשתבחים בכך.