הסיפור

שתיין אחד בקְרַקוֹב התחיל לשתות שבועיים לפני פורים והמשיך לשתות שבועיים אחריו. אותו שתיין שאל על המן: אם המן רצה להרוג ולהשמיד את כל היהודים למה קבע לעצמו רק יום אחד, הרי הפור נפל על חודש אדר ולא על יום מסוים בו (אסתר ג, ז), ואיך אפשר להרוג את כולם ביום אחד? הרי היהודים עלולים להתחבא."
על זה ענה השתיין: "המן ידע שאולי לא יצליח להרוג את היהודים והם יהפכו את זמן ההרג לזמן של שמחה ומשתה, והוא ברשעותו רצה שיהיה לנו רק יום אחד של שמחה ומשתה. ואני לא מוכן לתת לו לנצח, לכן אני שותה מתחילת חודש אדר ועד סופו, כמו שצריך להיות לפי הפּוּר."
רבי אברהם מסוֹכָטשוֹב נהג לספר בכל שנה, בפורים, את הקושיה והתירוץ של השתיין מקרקוב.

---

על הסיפור

עניינו של חג הפורים הוא שמחה של שתייה שההיגיון שלה אינו ברור, הגיון של "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" (אסתר ט, א). השתיין חוגג את השתייה כניצחון על כוחות הרשע, ודרשתו מצליחה לקשר את השתייה המופרזת שלו להפרת כוונתו של המן. אפשר לראות את ההיגיון של ההיפוך גם במישור החברתי: בפורים, השתיין הוא מקור הסמכות והחידוש התורני, והרבי הוא שמצטט אותו.